אני לא יודע באיזה בית ספר אתם למדתם אבל אני למדתי במקון בו מערכת החינול נכשלה ולא בגלל המורים בעיקר בגלל התלמידים. אתם מכירים את הסדרה השרדות. אז זהו שבהשרדות לפחות פה ושם אנשים מפרגנים אחד לשני. בכל בוקר היתי צריך להסתכל שמאלה וימינה להבין מאיפה הגיעה המכה. בהפסקות, המשחק על האהוב היה משחק שנקרא חממות. זה כמו כדורגל אבל במקום לכוון לשער מכוונים את הכדור אחד על השני. הבנות שיחקו בחבל אבל לא קפצו איתו. אבל הכיף הגדול של התלמידים  היה להציק לילדים או שמנים או משקפופרים או ילדים עם פלטה בשיניים. אז תחשבו כמה נחמד היה לי בתור ילד משקפופר שמן עם פלטה מה זה פלטה זה לא כמו היום קצת ברזלים היה לי מן מכשיר כזה נראתי כמו מיטשהו ממסע בין כוכבים. עד אז איכשהו שרדתי התמודדתי. אבל היום הכי קשה היה בטיול בר המצווה למצדה. וזה לא היה קשה בגלל העליה למצדה. זה היה קשה כי אמא שלי החליטה שהיא מלווה.
ישבנו אחד על יד השניה בשורות הראשונות ליד הנהג והמורים. ואני התפללתי שאני אעבור את היום הזה בשלום. אבל כבר שהאוטובוס החל לנסוע אמא שלי קמה מהמושב והחליטה שכל הכיתה צריכה להכיר אותי יותר להבין איזה ילד חמוד אני.  התישבה ליד כל הילדים, הדליקה את המנורה הקטנה בכל מושב. הוציאה תמונות והראתה להם כמה היתי חמוד הגיל 5 , בגיל שנתיים באמבטיה. היא הסבירה לכל ילד וילד מה אני הכי אוהב לאכול ומה לא. ולמה אני כועס עליה כשהי מוסיפה עגבניות בקציצות ושהעייא לפעמים נעלבת ובסך הכל אני ילד חמוד במיוחד שהיא מורחת לי שמן תינוקות על השיער אחרי המקלחת, זה בריא לקרקפת . נו שויין , כל זה קרה בארבע לפנות בוקר וחלק מהילדים בוודאי חשבו שזה מן חלק של חלום. העניין היה כשאלינו למצדה לראות את הזריחה. ודקה לפני שהשמש זרחה אמא שלי קמה וצעקה . עומר אולי תנגן לנו במפוחית שלך. העינין עם המפוחית הוא משהו ששמרתי בסוד מהכיתה. מילה מישהו שמנגן בתופים בגיטרה בדרבוקה אבל מפוחית?!. אני התחננתי עם העיניים שהיא תפסיק אבל אמא הוציאה מהתיק את המפוחית והצהירה שאני יודע לנגן מצויין את ירושלים של זהב. התלמידים למרות השעה המוקדמת התחילו לצחקק. אני כבר ראיתי בדימיון את הקסדה שאני צריך מחר לחבוש בכיתה. והמורה ביקשה או יותר נכון ציוותה שאני אעמוד ואנגן. מה לעשות הייתי ילד ממושמע. וככה עומד לו ילד שממנמן עם משקפיים ועם פלטה שלמזלי עם המפוחית נראתה כמו מחזיק מפוחית של בוב דילן ומנגן ירושלים של זהב. הבעיה היתה שאמא שלי שישבה ראשונה התחילה לבכות מה זה לבכות אני עומד עם המפוחית וביעקר שומעים את הבכי שלה בתור הפסקול.
למחרת שחזרתי לבית הספר הבנתי שתהליך ההשרדות עבר שלב זה כבר לא התמודדות על אי בודד בפיליפינים זה כבר הפך השרדות על הכותב עם גופיה ודב לבן ועצבני.
וככה כמו שאומרו כחמנו אין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב. ההיתי צריך לשלוף משהו שיציל אותי מהחרפה ופשוט התחלתי לספר בדיחות והסתבר שזה הסתדר הבדיחות מצאו חן בעני הכיתה ובהפסקות תמיד הייתי צריך לספר בדיחה חדשה והבדיחות הפכו לסיפורים מצחיקים וככה הפכתי להיות  מספר סיפורים. ומה שבית הספר לא מלמד, ומה שאמא לא מלמדת הפחד מלמד.
 

איך הפכתי להיות מספר סיפורים

 
דוא"ל      
omersantur@gmail.com

כתובת למשלוח דואר     
מושב גבעת ישעיהו 130 ד.נ האלה 99285
טלפון     
054-4700390  עומר ראובני

טלפקס   
02-5868865