גוזמאויות ודמיונות

יש במוח יכולת שנקראת דמיון.  אינני יודע בדיוק היכן נמצאים מרכזי המוח שקשורים ליכולת זו, אנני יודע מהן התכונות השכליות השונות המרכיבים את הדמיון ומהם הקשרים העצביים והכימיים שמייצרים ומפתחים אותו.  מה שאני כן יודע הוא, שבמשך השנים הסבירו או רמזו שדמיון הוא תחום מוחי לא רלוונטי לחיי היום יום. בעוד והתרחקנו קצת מתפיסת המציאות של הסביבה, הגיבו בהתניות שלילות כגון- "חולם בהקיץ", "לא רציני" וכד'. במקום, לימדו אותנו לחבר (או כפי שמערכת החינוך גאה לאמר "להשתמש ב..") ידע ועוד ידע למסכנה מקובלת על הכל, במקרה הטוב ובמקרה הרע לימדו אותנו לזכור ידע לזמן קצר על מנת לקבל ציון גבוהה. מעבר לכך שגם ציון וגם ידע ברובו הם סיפורים דמיוניים, דיכאו לנו (לא מתוך רוע, אלא מתוך תפיסת חשיבה מערבית ) את יכולת הדמיון בזכותה אפשר לגלות , להמציא, להבין, להוביל וכמובן לספר סיפורים.  אם ניקח את כל המדענים, הממצאים, אנשי האומנות לתחומיה והמנהיגים פורצי הדרך ונחקור אותם לעומק,  נגלה שהם בעלי דמיון מפותח וגם יודעים לספר סיפור. אגב, בארצות המזרח, בתקופות מסוימות,  העריכו חכמה על פי יכולת הדמיון  ועל פי היכולת להשתמש בה לסיפור.
לצערי חלק גדול ממספרי הסיפורים עובדים בשיטת "לזכור מידע", אך מספר טוב עובד בשיטת "פתח את המוח (והלב) על פי הסיבבה לה אתה מספר". וזה מוביל אותנו לדבר השני והחשוב-
ככל שהדמיון מולבש בסביבה קרובה למקום, הזמן והערכים של הקהל, כך הקהל יאמין לעולם הדמיוני של המספר ולסיפור תהיה יותר  משמעות.
נדגים זאת בעזרת שני סיפורים בעלי גרעין דומה:
"בארץ רחוקה, לפני הרבה שנים גרה לו בטירה ירוקה צפרדע  קטנה.  לצפרדע כמעט  ולא היו חברים בכלל, ולמעשה רק חבר אחד הסכים להיות בחברתה- החליל. הוא אהב מאד שהצפרדעה מרימה אותו ונושפת על פיו ומנגנת, שכן הצפרדע נהגה לנגן בכל ערב בחליל הצד שלה שירי עם רוסיים והצלילים הדהדו כשירת הפיות ביער".
לעומת..
"זוכרים שהיתה אתמול שביתת רכבות, אז זהו שנאלצתי לקחת מתחנת הרכבת באלוזורוב מונית שירות לבית שמש. היה חם מאד, למרות שזה כבר אוקטובר אז הלכתי לגזלן שליד התחנות אוטובוס לקנות מים מינראלים ואיך שאני מתקרב, אני שומע צלילי חליל כל כך יפים מנגנים "על הדבש ועל העוקץ". אני מסתכל לחפש אם זה רדיו או נגינה חייה וליד המקרר של הארטיקים , לא תאמינו, אני רואה צפרדע קטנה עם חליל מחללת. המוכר שראה אותי נדהם, הסביר לי שזה זן מיוחד של צפרדעים, שהוא מיבא מסקוטלנד".
מעבר לאסטטיקה של שני הסיפורים הנתונה לוויכוח, לסיפור השני תהיה יותר משמעות לרובנו , משום שהוא מלביש בתוכו פרטים מסביבת מציאות קרובה- הזמן הוא אתמול. המקום תחנת האוטובוסים שבארלוזורוב. הצפרדע מנגנת "על הדבש ועל העוקץ" וגיבור הסיפור הוא המספר שנכח במקום.
גם סיפורי האגדות שאנו מכירם היו קרובים לסביבת הקהל. הנופים והערכים בסיפור תאמו לסביבת הזמן, המקום והתפיסה הערכית של הקהל (בהקשר זה מעניין מאד לשמוע את הסיפורים האנטישמיים שליקטו האחים גרים).  בכדי להתאים את סיפור סינדרלה לעם הגרמני (סברות מדעיות טוענות שהסיפור הוא סיני במקור) סינדרלה כיתומה הופכת למשרתת לאימה החורגת ובנותיה, ערך שהיה מקובל באירופה. הנסיך ערך נשף ריקודים, סינדרלה מגיעה לארמון עם מרכבה וכד'. מספר הסיפורים ערך אקופיצזיה, כלומר התאמה של הסיפור לתפאורת הזמן המקום והערכים של הקהל.

בכדי שהדמיון יתקבל אצל הקהל, עלינו לא להפריז בתכונות פלאיות אצל אוביקט מסויםאם בסיפור הצפרדע מארלורוב הייתי מוסף שגודלה היה כגודל מכונית, הסיפור כבר היה נשמע פחות טובברוב הסיפורים קיימת רק תכונה פלאית אחת באוביקטים פלאיים כגון: שטיח מעופף או חתול מדבר. זה בכדי ליצור הזדהות עם הקהל

בכדי שהדמיון יהיה אמין עלינו לראות אותו, ברגע שאנו רואים אותו, אנחנו חווים אותו והוא באמת מתקיים. רק כך הקהל יקבל את הסיפור. זאת אומרת שהדמיון פורץ דרך המערכות הוויזואליות ולא הוורבאליות.
כשאני מדמיין, עלי
1. לתת דרור למחשבות.
2. להתבונן במקום שהמוח מאפשר לי
3. מעצב את המקום על פי הערכים של הקהל והערכים שלי
4. מתאר לקהל את אשר אני רואה.
השלב הוורבאלי אם כך הוא השלב הסופי, אך לא העיקרי. וודאי תשאלו איך לומדים לעשות זאת...שאלה יפה שהתשובה עליה היא אימון. כשאתם מספרים סיפור תרשו לעצמכם להוסיף פרטים דמיוניים, בכל פעם המוח ירשה לעצמו להשתחרר עוד ועוד מהעיכובים ומהמסגרות המגבילות שחונכנו על פי הם. המסגרת הסיפורית תשתנה כך בכל פעם שתספרו את הסיפור ותותאם לכם ולקהל הלא העובדות הן לא חשובות אלא רק האמת.
 
 
דוא"ל      
omersantur@gmail.com

כתובת למשלוח דואר     
מושב גבעת ישעיהו 130 ד.נ האלה 99285
טלפון     
054-4700390  עומר ראובני

טלפקס   
02-5868865