גנדי-סיפור חזק

לאחרונה החברה מהצבא יצרו קשר, והנה עוד תקופה עלומה מלווה אותי שוב ביום יום האחרון. פתאום אני מוצא את עצמי מתקלח במים פושרים, לוקח אפטר של כמה שעות בבית שמש ולעיתים , לא עלינו סופר את הפז"מ .
בכל אופן, אין תלונות, במשך שלוש שנים הפרחתי בלונים וספרתי עננים, באחד המקומות הכי כמוסים בארץ. ואם יעלה אי פעם מחזה בנושא, התפאורה תסתכם בספסל קק"ל, קקטוס וקצת חול על הבמה. בין התרחישים שיעלו אזכיר את: שקספיר המקלל זוכר את כל הטקסט, ניסני גומר לבדו ארבע חבילות קבנוס ופוגש את מישמיש, הקקטוס של יואל מדבר, מישמיש מקיאה על ניסני, שמוליק מדליק נוד ושורף לדנה החובשת גבה ויש עוד כמה שאחסוך בפניכם למען האויב לא ידע והמורל הלאומי יישאר בגבול הטעם הטוב.

בכל אופן בקבוצות שנפתחות אחרי 26 שנה, יש מן עניין כזה, של לשמור על חיוניות הקבוצה. כלומר מצד אחד יש התרגשות גדולה והמון מה לספר. אבל מהצד השני זו הקבוצה החמישית שנפתחת השבוע ויש חשש לבקע את סכר המלמלת. יש מן הבנה הדדית בין החברים שבניגוד גמור לכללי השהות יחד לפני 26 שנים, הפעם כל מילה וכל תמונה תבחן קלה כחמורה לפני שתשלח, הלו זו דרכה של קבוצה ששורדת.
ונכון שיש את ההיא שאתה בדרך כלל לא מכיר ובמקרה שלי זה ההוא שפתאום מתחיל לשלוח דברים לא קשורים כמו, פרשות שבוע, בדיחות על פרסים, תמונות של ביבי, תמונות של בבה ובעיקר הרבה תמונות של עצמו. לא מהצבא, אלא תמונות מהיום, פעם עם דגל ישראל ופעם סלפי באוטו, ופעם אחרי שקנה ג'ינס חדש בקיצור – מפציץ.
וכשצף התמונות עברה בי אדוה של משובת נעורים. מן ציניות קרירה שמתלבשת בול במידה ומתפעלת את כל המערכות. ובתמונה ה32 שהברנש הלא מוכר שלח תמונה שלו, מחויך ללא שום רמז לסיפור או מסר מאחורי הקלעים, היד שלי (ימין) התחילה לכתוב את המילה "חזק".  למזלי היד שאחראית על הרציונאל סירבה ללחוץ על חץ השליחה, אלא הבינה, לאחר נסיון כבד שנים שהמוות והחיים ביד הלוחצת.
היא אילצה אותי לעצור, לנשום, ולהתבונן שוב באדם המחויך... ואת מי אני רואה שם.

זה היה בחורף 1993, אני וטל, בתור חיילים מהניילונים , הגעתנו מפוחדים עד לשד עצמותנו לבסיס שנמצא במקום הכי צדדי של אמצע שום מקום. שמענו על קבלות הפנים לחדשים בבסיס, מודיעין אויר זרק משהו. שמעתי על תיזוזים בלי סיבה,  בריחה מאנטנות ורובוטים אוכלי אדם, אבל את פני קיבל בחום סמל ראשון בשם גנדי.
כבר ביום הראשון גנדי ליווה אותנו בהסבר על הבסיס. דאג לארח חברה בחדר האוכל, שמר עלינו משואלי המדבר הטורפים. כשגנדי היה בסביבה תמיד הציפורים שרו, הפרחים רקדו ואפילו הקקטוס של יואל שבדרך כלל היה בפסיב אגרסיב, הקרין חיוביות. כשנשארנו שבת, גנדי שמר לנו את הביצים הכי חומות בלמטה של החמין, והוציא אורנג'דה קרה מהארונית. תמיד צחק, חייך ואמר מילה טובה.

אחרי חודש הוא השתחרר. כולם בבסיס היו עצובים, אבל אנחנו הרגשנו שהאח הגדול עזב את הבית.
וזהו מאז לא ראיתי אותו.
והנה אחרי 26 שנים, הוא מופיע שוב בחיים. מחייך, שולח תמונות ומפזר באוויר תום והדר שלא נרפו ממנו עם התחספסות הגיל. ואני שעם השנים, הפכתי לשועל  מדברי מהזן הטורף כמעט ונעצתי בו את טפרי.
בכל אופן ובמחשבה שניה, במקום "חזק" שלחתי לו שאני אוהב אותו וזוכר לו חסד נעורים.
והוא שלח שאשתו מתלוננת שהוא טוב ונחמד כל הזמן עם כל העולם והמשיך לשלוח תמונות.


תמונות שמזכירות תקופה עלומה שגורמת לבן אדם לחייך
 
 
דוא"ל      
omersantur@gmail.com

כתובת למשלוח דואר     
מושב גבעת ישעיהו 130 ד.נ האלה 99285
טלפון     
054-4700390  עומר ראובני

טלפקס   
02-5868865