סדנת מספרי סיפורים

ראשית הערה: הדף אינו תחליף לכל סדנה או קורס מספרי סיפורים. בכדי ללמוד אומנות עתיקה זו יש להתנסות בה ולהיעזר בהדרכתם של יודעי דבר. ובכל זאת השתדלתי להקנות עקרונות בסיסים לפי ניסיוני ומחקרי בנושא.

נתחיל עם הרעיון הכללי באומנות הסיפור, לכל אותם שאוהבים סיפורים קצרים:
על המספר לקחת את הקהל לטיול אל תוך הסיפור תוך שהוא רואה את הדרך.
ולאחר שעברנו קורס מזורז של מדריכי טיולים אתייחס למספר מאפיינים באומנות הסיפור.

מרכיבי האירוע ההיגודי- storytelling
את המונח העברי "אירוע היגוד" תבע פרופ' דוב נוי, זכרו לברכה, כביטוי למופע של מספר הסיפורים אל מול קהלו
החל משנות השישים של המאה ה20 חוקרי פולקלור החלו להתייחס לאומנות הסיפור כיצירה המכילה את ארבעת המרכיבים: סיפור, מספר, קהל ונסיבות. ארבעת המרכיבים הם השלם של האירוע ההיגודי ובלעדי אחד מהם לא ייתקיים האירוע. עתה אסביר מה מייצג כל מונח:
סיפורזו ה"לשון הכתובה" של הסיפור, כלומר המקור או הטקסט הרעיוני של הסיפור.
ניקח לדוגמא את סיפור כיפה אדומה, המבנה העלילתי של כיפה אדומה- ילדה עם סל מצרכים שפוגשת זאב וכד', זה הסיפור.
מספרהאופן שבו מבוצע הסיפור. זהו נוסח הסיפור, כיפה אדומה יכול להיות מסופר כסיפור מצחיק, או מפחיד, הזאב יכול להפוך לאריה והסבתא לכוכבת רוק. מעבר לנוסח המספר מבצע את הסיפור בהתאם לאמצעים הגופניים והחוץ גופניים שברשותו (בהמשך ארחיב על כך).
קהלייחודה של אומנות הסיפור הוא שקיים קשר ישיר בין המספר והקהל (ובין שאר המרכיבים). המספר לא רק שיבחר את הסיפור והנוסח בהתאם לקהל אלא ייקים איתו קשר ישיר ועקיף לאורך כל המופע. סיפור כיפה אדומה לכאורה אינו מתאים ליום גיבוש עובדי סיעוד, אך מספר מוכשר שיבחר בכל זאת לסיפור יעבד את הדמויות והעלילה לסביבה האקטואלית של הקהל.
נסיבותאלו התנאים הסביביים של המספר. על המספר להתאים את עצמו לנסיבות האירוע גם אם הקהל אינו משתנה. נניח שהמספר מגיע לגן ילדים בחג פורים ובאמתחתו סיפור כיפה אדומה, יש להניח שהוא ישנה את הנוסח בהתאם לחג ואף ייבצע, את הסיפור בצורה ליצנית

עתה אסביר באופן מורכב על כל אחד מהמרכיבים, תוך הפנייות לחומר תיאורטי בנושא.

סיפור
עד שנות השישים התיחסו חוקרי הפולקלור למבנה  העל אורגני של הסיפור כבסיס לחקר אומנות הסיפור כולה. הכוונה היא לצורה המשותפת הכוללת את כל סיפורי העם בעולם (עד אז נהוג היה לחשוב כי אירופה היא כל העולם). אחד מוקרים החשובים בתחום היה אורליק אשר קבע חוקים אפיים לסיפור, שהם מעבר לשליטתו של האדם, כך שמספר טוב חייב לעמוד על החוקים האלו. כמובן שישנה בעייתיות בהנחה זו מכיוון שאין התיחסות למספר או לקהל באירוע ההיגוד, כמו כן התאוריה מצאה סימנים משותפים בסיפורי העם של יבשת אירופה ואגן הים התיכון, אך אינו תואם למבנה הסיפור של תרבויות אחרות. ובכל זאת אורליק מצאה כמה חוקים המתקיימים בכל סיפורי העם הטוענים למבנה תפיסתי תרבותי,לטעמי חוקים אלו עונים על מבנה חשיבה של הילד ולכן חשוב לכל מספר סיפורים לדעת אותם:
מעבר מרוגע להתרגשות: עלילת הסיפור מתפתחת מפתיחה רגועה להפרת הסדר, לדוגמא: דרקון שמגיע לממלכה שלווה, קוסמת שמטילה כישוף על נסיכה וכד'. בתום הסיפור הסדר ישוב על כנו
חזרתיות: משום שלמספר אין אפשרות להרבות בפרטים הנוגעים לדמויות והעלילה, העלילה בנויה על ידי חזרה, בדרך כלל על פי חוק השילוש בכדי לעבות את העלילה ולהדגיש את החלקים המרכזיים בסיפור, לדוגמא: שלושה אחים יוצאים למשימה ורק הקטו מצליח, הגיבור מקיים שלוש משימות וכד'.
שניים בסצנה בכל תרחיש יופיעו שתי דמויות בלבד או דמות וקבוצה בעלת מכנה משותף,  לדוגמא: כיפה אדומה והזאב, הנסיך והיפיפיה הנרדמת וכד'.
חוק הניגוד: גיבור העלילה יוצא נגד דמות בעלת תכונות קוטביות לתכונותיו שלו. לדוגמא הנסיך היפה נלחם נגד המכשפה המכוערת, העלם העני כובש מנצח את המלך הזקן וכד'.
חשיבות המיקום ההתחלתי והסופי: בכל פעם שמופיעה סדרה של אנשים או חפצים, החשוב ביניהם יופיע ראשון. אולם, זה שיגיע אחרון יהיה האדם שעבורו הסיפור המסוים מעורר סימפטיה, לדוגמא: האח הצעיר והטוב מצליח במשימה לאחר ששני אחיו כשלו בה.
רמז לבאות: למרות המתח והצפיה בסיפור, הסיפור בנוי כך שאנו נחזה (באופן סמוי) את סופו (בד"כ הטוב) אך נשאר דרוכים לאורך העלילה, לדוגמא כשהתינוק שעוד לא נולד מובטח למפלצת, אנו יודעים שבסוף הסיפור הוא יצליח להמלט ממנה, אך לאורכו נהיה במתח כיצד יצליח לעשות זאת (חלקנו אף ישאלו האם יצליח לעשות זאת על אף הידיעה הסמויה שלנו).
התרכזות בדמות מובילה: הסיפור לאורכו, יעכוב אחר דמות אחת וילווה אותה מסעה להשבת השלווה.

כפי שציינתי, מעבר לבעתיות הרבה שבהכללת חוקים אלו על מבנה עלילתי "נכון", מצאתי כי באורך מפליא חוקים אלו תואמים לניסוח סיפור עלילה לילדים, כך שחריגה מחוקים אלו תקשה על הילד להפנים את הסיפור ולהזדהות איתו

כיצד בוחרים סיפור
מספר סיפורים טוב הוא זה היודע להתאים את סיפורו לקהל ואף לשנות אותו בהתאם לגיל, לסוג הקהל ולאופי האירוע. הדבר החשוב ביותר בבחירת הסיפור הוא למצוא סיפור שאנחנו אוהבים. כן, כן ,נשמע מובן מאליו אך דעו לכם כי לא. לפעמים אנחנו מתבקשים לספר סיפור מסויים שאיננו אוהבים, אך אל לנו ליפול בפח זה. לפעמים אני מזדמן לשמוע ילדים בגן שרים שיר מסובך בהתלהבות, וזאת רק משום שהגננת אוהבת את השיר. האהבה שלנו, כמו ההנאה שלנו, היא זו שמקרינה על הקהל.
הדבר השני הוא לבחור סיפור שאפשר להכניס בו בשר, כלומר אפשר לעבות אותו למופע סיפור משמעותי.
והדבר השלישי הוא התאמת הסיפור לילדים ולגילם. בהקשר זה יש לשים לב בין סיפור מצרפי לסיפור עלילתי. כאשר סיפור מצרפי מתאים יותר לגילאי 2-4 לעומת סיפור עלילתי המתאים לגילאי ארבע ומעלה.

כיצד נהפוך סיפור לאירוע חוויתי
לאחר שבחרנו את הסיפור המתאים ניתן לבנות אותו כאירוע חוויתי. חשוב מאד לזכור איננו חייבים להמחיז את הסיפור, ולפעמים הדרך הפשוטה ביותר היא גם היפה ביותר.


מספר
המספר הוא המבצע של הסיפור. הוא הקובע (בהתאם לקהל ולנסיבות) את הסיפור, הנוסח והאופן בו הוא יסופר. ככל שהמספר יותר מקצועי, כך יש לו שליטה בקביעת הסיפור ועיבודו באופן שיתאים לקהל ולנסיבות האירוע.
גלית חזן רוקם במאמרה לראות את הקולות מציגה שתי אפשרויות לביצוע הסיפור:
מספר דרמטי, כלומר מספר שמרבה להשתמש במחוות קוליות ותנועתיות בזמן הסיפור.
ומספר אפי, מספר הממעיט במחוות הקוליות והתנועתיות.
במאמרה זה מחלקת חזן רוקם את האמצעים הבימתיים לשלושה חלקים:
אמצעים פנימיים: אלו האמצאים השייכים לגוף המספר, כגון קול, תנועות פנים וגוף.
אמצעים זמינים: אלו אביזרים המוסיפים נופח בימתי ישיר לסיפור כגון, שימוש בבובה או כלי נגינה במהלך הסיפור וכד'.
אמצעים חיצוניים: אלו התיחסויות בימתיות שיש להם קשר ישיר למופע , אך לא לסיפור. באמצעים אלו ניתן לכלול את צורת הישיבה של הילדים, מערכת הגברה, רקע וכד'. 
עתה אתייחס בפירוט לכל אחד מהאמצעים הללו על פי הגישה הסימיוטית:

אמצעים פנימיים

מאפינים ויזואליים
גוף המספר 
כמו בכל אומנות כך גם בסיפור אין כללים ברורים ואחידים. ואף כי מספר סיפורים ינהג על פי הדרך שאותה למד הוא ישנה אותה בהתאם לקהל ולסיטואציה. לא נספר סיפור לאדם אחד באותו אופן שבו נספר אותו לקהל גדול. לגוף המסר חשיבות גדולה, הגוף הוא חלק מנוכחות המספר. ישנם מספרים אשר בוחרים לשבת מבלי להזיז את גופם, אך כשגופם יציב ומקרין ביטחון הקהל יצטרף למסע הסיפור. ועל כן חשוב להשתדל להראות את מכלול הגוף לכמה שיותר מאזינים וצופים, עלינו לפנות כל חפץ העומד בינינו לבין הקהל (ובוודאי ששולחן!).
אם בחרנו לעמוד ולהציג את הסיפור (פעולה שבעיניי יותר רצויה) עלינו להבין כי לשפת הגוף חשיבות גדולה מאד. שפת גופנו צריכה להראות פתיחות, אנו מכניסים את קהל הצופים לעולמנו ועלינו לפתוח את השער וזה כולל חזה פתוח ידיים לא סגורות. הגוף צריך להיות מופנה לכל הקהל וכמו בתיאטרון לא נפנה את גבינו לקהל. כאן גם המקום להיעזר בשפת הפנטומימה אל לנו להתבייש להציג את הסיפור, אם מישהו דופק בדלת יש להדגים דפיקה, אם הדמות מכוערת ניצור עיוות וכד'. יש להיזהר מתנועות גוף מיתרות, הדבר עלול לעייף והמספר עלול להראות כמדריך כושר נירוטי.

עיניים (וגבות
למרות שהעיניים הם חלק מהמימיקה (שפת הפנים) בחרתי להתייחס אליהם בנפרד בשל חשיבותם הרבה באופן הסיפור.
אומנות העיניים הינה דסיפלינה משל עצמה ומספר שיודע להשתמש נכון עם העיניים עשוי לשבות את קהלו. בתרבות המערב, במיוחד בגרמניה העיניים נוטלות חלק מרכזי והמספר מספר דרך עיניו. עיניים רעות, עיניים טובות, האישונים אשר עוקבים אחר מסעו של הגיבור. ישנן שתיקות ארוכות ורק העיניים זזות ומכינות את הקהל להפתעה הגדולה. אל נשכח כי המספר מעביר לקהל את מה שהוא רואה ועל כן העיניים פעילות כל הזמן.
טכניקה מעניינת בשימוש בעיניים הייתה של אושו כאן העיניים מהפנטות והמספר מוליך אותך אל הסיפור כשאתה מרוכז בעיניו. עיני המספר לא זזות שפתו מונוטונית וכל שנשאר לצופה והמאזין הוא להיבלע אל תוך עיני המספר ולמצוא עצמו בתוך עולם אחר.

מימיקה
כמו העיניים כך שפת הפנים- המימיקה תציג לנו את הסיפור באופן יותר מוחשי. פרצופים המחקים דמויות מהסיפור והבעות פנים המתייחסות לעלילה ממלאות תפקיד חשוב. אך כאן עלי להדגיש כמו בכל תחומי הגוף עלינו להתאים את האופן שאנו מציגים לעצמינו ולקהל! אם אנו לא חשים בנוח לעשות דבר אל לנו מלבצעו (אם כי בתוך מספרים עלינו להרגיש תמיד בנוח מכל דבר מתוך ההבנה שבלאו הכי אנחנו תמיד בתוך סיפור).

מאפינים ווקאלים
הקול הוא הבסיס לכל האמצעים הנוספים. הקול מבטא את האמת הפינימית שלנו. אותה אמת הכרחית לאמון שהקהל רוחש בנו כמספרים. אם נספר את הסיפור לא בקולנו , למשל נוסיף ח' וע' מאולצים או נדבר בשפה ילדית., הקהל לא יאמין לנו ולא יתמסר אל המסע אותו אנו עומדים להובילחוק חשוב נוסף הוא- לא לבלוע את הקול! זה לא אומר שצריך לצעוק אפשר גם לדבר בלחש ובכל זאת להיות בעל נוכחות חזקה. מילת המפתח היא בטחון. האזנת הקהל לסיפור מושוות לטעמי כהאזנה למוסיקה. אם זו תהיה דרמטית מידי ללא הפסקות רגיעה היא תיצור אי שקט ואם זו תהיה מונוטונית היא תעייף (או תשמש כמוסיקת רקע). על כן עלינו לבנות את מערכת הקולות שלנו ולהתיחס להדגשים השונים בסיפור. כמו המוסיקה כך גם בביצוע הסיפור כל סגנון מתקבל בברכה ובתנאי שהוא מקנה נחת רוח.
בחרתי לפרק את הקול לשמונה מרכיבים: קצב, אינטאונציה, מהירות, עוצמה, ניגון, חיקוי, מילה ושקט.

קצב
הקצב חשוב מאד, במיוחד בסיפורי ילדים. בעבר סיפורי ילדים נכתבו על פי תכתיבים ברורים (בעיקר של צ'ייקובסקי) של קצב ומשקל. ככל שהילד קטן יותר הוא ייהנה מהאופן המוסיקאלי של הסיפור והמחזוריות הקצבית שלו. בתרבויות שנות נוהגים לספר גם בחריזה ובשיר. הילדים מדגישים הרבה התנהגויות חבויות של המבוגר ולכן גם בהופעות למבוגרים מבנה הסיפור נשמע כיצירה וכמו במבנה מוסיקאלי היא צריכה להיות מצד אחד מעניינת ומפתיעה ומהצד השני לא מתישה

אינטואיציה 
האינטונאציה היא הביטוי הריגשי של הקול. ברמה הטכנית אלו ההדגשים הקוליים בכל מילה ומילה.
כמו הקצב, גם האינטונציה בסיפור צריכה להיכלל במבנה המוסיקאלי של הסיפור. ברמה הווקאלית לא נעים לשמוע מישהו שמבליט כל מילה באותו אופן, זה מעייף! אגב האינטונציה לא חייבת להיות קיצונית העלייה או הירידה בקול יכולה להיות מזערית ומודגשת ורוב המקרים הדבר עדיף. רצוי תמיד לבחור בסיס ווקאלי כמה שיותר נמוך מתוך ניסיון תמיד כשמדברים יותר בשקט כך הקהל מקשיב יותר הדיבור השקט נותן גם פתח לעלות את האינטונציה ולהגביר את המתח. ולסיכום עלינו להתייחס לאופן המוסיקאלי של הדיבור על הדיבור להיות בעל נוכחות, לא להיבלע אך גם לא להשתולל אמנם אנשים מצפים להאזין לסיפור ולמשמעותו אך כמו ילדים גם הם בנויים מיסודות מוסיקאים.

מהירות
עלינו להבחין בין דיבור מהיר לדיבור איטי. מתי עלינו להאט ומתי להגביר. באופן כללי ניתן לאמר כי הדיבור האיטי והשקט נעים יותר למאזין. אך כמובן שעלינו לשנות את אופן הקול בכדי לא לשעמם את הקהל.

עוצמה.
עלינו להיות מודעים לעוצמת הקול שלנו ולהזהר לא להתנצח עם הקהל. דווקא הדיבור השקט מעורר לרוב הקשה לעומת הדיבור הרם. אך כמובן שיש מצבים בהם עלינו להדגיש ולהעלות את עוצמת הקול.

 ניגון
ישנם מספרים שבוחרים להדגיש קטעים בסיפור בעזרת שיר או נעימה. השיר כמו כן מרכז את הילדים למוצא משותף ובטוח.

חיקוי:
זהו השלב בו המספר יוצא מדמותו הפרטית ונכנס לצלם אחת הדמויות בסיפור. הצגת הדמויות תלויה באופי המספר, אם המספר בעל יכולת חיקוי ומשק דרמטי טובים יהיה נחמד למצוא את כשרונו בא לביטוי על הבמה. כמובן שעליו לשים לב האם החיקוי אינו מתריע, מעיף או צורם לקהל. בגילאים נמוכים, חיקוי טוב עלול להפחיד את הילדים. כמו כן עליו להתמיד בחיקוי, לצורך אמינות הקהל בדמות (ובמספר). מספר שלא ניכן בכישורים אלו מוטב שישנה מעט את קולו ובלבד שיתמיד בקול הנוכחי בכל פעם שהוא מציג את הדמות.

מילה
התמזל מזלנו וזכינו לדבר בשפה העברית. חלק מתכונותיה הנהדרות של המילה העברית שצליליה מתארים את המשמעות. לצערי אם השנים ההתייחסות למשמעות המילה לא מבוטאת באופן הצגתה: באחד מהופעותיי במועדון סיפורים העיר לי מישהו כי הדור שלי שכח כבר כיצד מדברים, האמת שדי הופתעתי, אני דווקא משתדל לספר בשפה ציורית ובעברית תקינה. לא, לא זה הוא אמר זה בסדר אבל זה לא הכי חשוב, אתה אמרת "חמור", היית צריך להגיד חמורררר, הח' (הגרונית) מדגישה את הפנים והאוזניים של החמור, המ' את הגוף הרררר' את הזנב. יש מספר ירושלמי שסיפר על תרנגול ילדות שלו אך בכל פעם אמר תרררנגגגול לפי התתרנגגול אפשר כבר לראות שהוא תרררנגגול צבעוני גדול ויפה. אפשר להגיד אשה רעה ואפשר להבליט את הע' של הרעה והאישה תהפוך להרבה יותר רעעעה. וכך כל מילה מרכזית בסיפור עשויה לתאר את משמעותה לפי אופן הצגתה.

שקט 
השקט לדעתי הוא אחד הכלים החשובים ביותר בסיפור. הוא נותן טווח חשיבה בין סיטואציה, יוצר מתח ומשמש כאלמנט מוסיקאלי בתהליך הסיפור. השקט גם מדגיש חלקים נוספים בשפת הסיפור את המימיקה את העיניים. השקט נותן מקום לקהל לצחוק, להיבהל ולהתרגש.
אם הקהל צוחק מסיטואציה מסוימת יש לתת לו את הזמן בכך ולא להמשיך מהר. יש לדרוש בכל תוקף כי לא יהיו רעשים נלווים בהופעה מספיק רעש של מזגן שעלול להרוס את כל התכונות היפות של השקט.
פרטים נוספים על הקול

אמצעים זמינים
הכוונה היא, שימוש בכלי חיצוני המוסיף נופח לסיפור. בדרך כלל צריך להכין אותו מראש.  מספרים רבים משתמשים באלמנטים חיצוניים כגון חפצים, מוסיקה, בובות ושיתוף הקהל, מסכות וכד'. רוב שעות הסיפור שאני מכיר היום נוגעות יותר לתחום ה"פרפורמנס". חשוב להפנים כי לפני שאנו משתמשים בעזרים אלו, עלינו לבחון אותם ולהתאים אותם למהלך הסיפור בצורה מדויקת. תפקידם של העזרים החיצוניים הוא לעזור לנו לבנות עולם ולא להרוס אותו. רצוי להעזר במורה עם רקע מקצועי שידריך אותנו באלמנטים הנבחרים לשימוש במופע. כמו כן עלינו לבחון האם עזרים אלו פותחים בפננו עולם סיפורי רחב יותר או שאלו חוסמים אפשרויות פנימיות (גופניות) ובכך יוצרים חיץ מיותר בין המספר וקהלו ובין עולם הסיפור למופע כישרונות. אתן דוגמא שתמחיש את הדבר, מיכיוון שלי יש רקע מוסיקאלי אני נוהג לעיתים להופיע בפני ילדים עם כלי נגינה פרסי בשם סנטור. חשוב לציין כי למדתי במשך חמש שנים לנגן על הסנטור ואני די שולט בתכניקת הנגינה (כמובן שהכל יחסי). צלילי הסנטור קסומים בעניני והוא אף משמש כלי ליווי למספרי סיפורים אחדים. אך למרות זאת שמתי לב כי הסנטור (כאמצעי זמין), אינומתאים לכל הסיפורים ויש קטעי נגינה שראיתי כי הם מיותרים. על אף שהמוגרים הגיבו בהתלהבות לכי הנגינה, במקרים רבים דווקא לילדים היה קשה לשמוע אותו לטווח ארוך. בנוסף כשאני מנגן על הסנטור עלי לשבת על כיסא ושתי ידי תופסות את מקלות הנגינה (מזרב), כך שתנועת גופי מוגבלת. ההבנה כי הסנטור החלומי עלול להפריע למהלך סיפורים מסוימים, הופנמה לאחר שנים רבות.

אמצעים חיצוניים
אלו כל אותם אמצעים שלכאורה אין להם קשר ישיר לסיפור, אך יש להם קשר ישיר למופע. ניתן למנות באמצעים אלו את מיקום המספר, סביבת המופע, הרקע שמאחוריו, מערכת הגברה, תאורה, מראהו החיצוני של המספר, צורת ישיבת הקהל

מיקום המופע 
עלינו להשתדל שיהיה לנו בהופעה קשר ישיר עם כמה שיותר אנשים בקהל. אם הדבר מתאפשר הייתי ממליץ להושיב את האנשים במין מפגש "ח" או מעגל. יש לפנות כל חפץ אשר עומד בינך לבין הקהל.
במידה והקהל יושב סביב שולחנות אוכל רצוי לבקש מכולם להסתובב אליך ולשבת מחוץ לשולחנות.
על מספר הסיפורים להתייחס לעצמו כמופע רציני לכל דבר. ולכן הסביבה צריכה להיות שקטה ללא הפרעות מוטוריות כמו מלצרים מזנון שעומד מאחוריך או מוסיקת רקע.

עזרים 
אם ישנן חפצים עליהם להיות על שולחן קטן ונגיש הנראה לעיני כל הצופים.
על פי רוב לא משתמשים בתאורה מיוחדת והשימוש בתאורה תלוי מאד באופן המופע. בדרך כלל באירועים ביתיים אין צורך בתאורה מיוחדת אך בהופעות גדולות תאורה המבליטה את המספר עשויה מאד לעזור.
אם יש צורך בהגברה, על מערכת ההגברה להיות טובה ומכונת, יש לבדוק את הקול לפני ההופעה, אני מכיר הופעות מעולות שנהרסו בגלל סאונד גרוע. כמו כן אם אין ניסיון בעמידה מול מיקרופון עלינו להתאמן בשימושו לפני ההופעה, כיצד לעמוד וכיצד לכוון את הפה, רצוי לעבוד על כך עם עוד מישהו שייתן דעתו על הצליל.

אמת 
אל לנו להתחפש אל מספר סיפורים אחר, מספר הסיפורים הוא לא שחקן, הוא מספר ויש הבדל גדול. שחקן מדמה עצמו לדמות כל שהיא מתוך האמת שלו. מספר סיפורים מציג את עצמו מתוך האמת שלו.
אם המספר יתחקה אחר מספר מוערך בשפה (למשל יתחיל לדבר בח' וע') , בגוף או בכל אחד מהמאפיינים שהצגתי הקהל ירגיש שהוא מזייף (אלא אם כן הוא שחקן מעולה, ויש כאלו). כמובן כשאנו מציגים דמויות אנו יכולים להציג אותם דרך חיקוי ומשחק, אך את תהליך הסיפור המספר יציג כדמותו מתוך האמת שלו (משימה הרבה יותר קשה). תופעה מעניינת אצל מספרים מקצועיים היא שמרוב שהם מחפשים אמת אחת להופיע איתה הם הופכים לשחקנים במציאות היום יומית
 
 נוכחות 
הזכרתי זאת ואחזור על כך שוב. העמידה מול קהל מפחידה וגורמת לרבים מאיתנו תחושת אי נוחות והתכנסות. הדבר קשה אף יותר כשהאירוע תלוי על כתפינו. אז כדברי המשורר: "קודם כל להירגע".
למרות הקושי העצום לא צריך לפחד מביקורת כבר אמרו חכמים שאדם ביקורתי הוא ביקורתי קודם כל כלפי עצמו. עלינו להיכנס לאירוע מתוך ידיעה שאנחנו טובים. לדעתי יהיה נכון להתערבב קצת בקהל לפני ההופעה ולדלות שמות. אזכור שם של מישהו בהופעה מחזקת את הקשר בין המספר לקהל.
חשוב לזכור מספרי סיפורים הם לא שחקנים. מותר להתבלבל מותר לתקן את עצמך ומותר ורצוי לשנות תוכניות, אם מישהו מהקהל רוצה לעלות ולספר זה מצוין רק חשוב להתייחס לסיפור, רצוי בהומור, ולהבין כי אתה המנחה ואתה הוא הדומיננטי בהופעה. הנוכחות מתבטאת בשפת הגוף ביציבות ובפתיחות. על הדיבור להיות ברור ולא להיבלע. ישנם מספרים רבים המשננים את מילות הסיפור ולפני ההופעה נראים כמו בני שש עשרה לפני מבחן בגרות. עלינו להבין כי הקהל נהנה מאופן הסיפור ומילות הסיפור הינם רק פריט קטן מתוך מכלול ההופעה. אם נאמין בעצמנו נגלה כי הסיפור קולח גם אם לא שיננו דבר המוריד מתח רב.

כיצד נבנה מופע
לאחר שבחרנו בסיפור המתאים עלינו לבנות תסריט. בתסריט נתייחס לתפאורהלכניסה אל הקהל, לטקסט, לשפת גוף והמימיקה שלנו ולכל המרכיבים. עלינו לכתוב מה הצפיות שלנו מהקהל, מתי אנחנו מצפים שהוא יצחק, יסתקרן וכד'. האם אנחנו מצפים שיבין מסר מסויים. עלינו לחלק את המופע לסצינות ולקבוע זמן דקות משוער.שימו לב בזמן האמת שנעמוד מול קהל חי נגלה כי הדברים שכתבנו וציפינו שייתקימו שונים במציאות. וכאן ההבדל בין מספר סיפורים לשחקן.בעוד השחקן נאמן לתסריט המספר נאמן לקהל ולהתרחשויות שמתקימותכאן ועכשיו ועל כן עליו להתאים את הסיפור לקהל, למקום, לזמן ולסיטואציה שמתרחשת באותו הרגע. אם הילדים יגלו פחד מהסיפור עליו להפוך אותו למצחיק יותר ולהפיג את הפחד. אם הפרטים בסיפור יכבידו על הקהל על מספר הסיפורים לפשט את הסיפור באותו הרגע. ועוד עצה פרי נסיון, אל למספר הסיפורים להתמקד בתוכן הסיפור ובמסרים של הסיפורעליו להתמקד בחווית הסיפור, שכן בכל חוויה כמו בכל סיפור מתרקמים להם מסרים וערכים רבים .

חשוב מאד! גם כשהמופע בנוי, עלינו להתאים אותו בכל פעם לקהל ולנסיבות הסביבה. מותר לנו ואף רצוי להוסיף או לשנות פרטים בסיפור על פי הסיטואציה של האירוע. כמו כן יש לתת בכל פעם דרור למחשבות, לדמיונות והגוזמאויות בהתאם לניסיבות הפנימיות והחיצוניות של האירוע




להלן דוגמא לבניית מופע
 
דוא"ל      
omersantur@gmail.com

כתובת למשלוח דואר     
מושב גבעת ישעיהו 130 ד.נ האלה 99285
טלפון     
054-4700390  עומר ראובני

טלפקס   
02-5868865