פעם פחדתי מבטלה, כל הזמן חיפשתי מה לעשות גם בתקופות רוגע. ובואו נודה על האמת, זה לא שהעשייה שלי הועילה במשהו לסביבה, פשוט הייתי חייב להיות בחוסר מנוחה. שמו אותי באי יווני עם משקף, בדקתי מחירי נדל"ן בטברנות. שמו אותי על הר ירוק עם פרח בפה, יצאתי לצוד אבנים לגינה. והדבר המוזר הוא שתמיד ייחלתי למנוחה, אבל פשוט לא הרשתי לעצמי. לפני כמה שנים, הזמינה אותי מישהי מעריית ירושלים לעשות מופע באיזה פארק. "תקשיב טוב", אמרה המזמינה, "זה אירוע מאד חשוב!. אני רוצה שיהיה בו מופע ברוח היהדות והגברה שתפציץ את כל ירושלים המערבית. יגיעו נציגים מהעירייה להתרשם וחשוב מאד שיתרשמו, חשוב מאד. יש לי בשביל המופע כך וכך כסף והעיקר שיהיה ברמה הכי גבוהה". כששמעתי את הכך וכך כסף, בלעתי לרגע את הלשון, זה היה חתיכת כך וכך כסף. "אין שום בעיה", עניתי "יש לי מופע שמבוסס על סיפור חסידי ומערכת הגברה שיכולה להעיר את כל המתים בעיר".
באותו יום של המופע, העמסתי על הטויוטה בדים, עמודים, תפאורה, כלי נגינה וכמובן את מערכת ההגברה הענקית שלי שעובדת על טרנזיסטורים. התנעתי את האוטו, והיידה לירושלים. מפעיל מזגן, שם שיר ומבסוט שהפעם יצאתי הרבה לפני הזמן, אבל איך אומרים בעירקית –"מענטש טראכט און גאט לאכט", אותו יום היה חם אש ובעליה לצור הדסה נדלקה המנורה האדומה של המנוע.
המופע אמור היה להתחיל ב17:00 ואני הצלחתי להגיע למקום ב17:15. ולא אלאה אתכם בפרטים מה קרה בין לבין. תשלימו אתם את התמונה. רק תוסיפו לה 44 מעלות חום, טיפוס ניירוטי ומיוזע ונהג מונית שהגיע אחרי שעתיים וסירב להעמיס את כל הציוד הכבד (כן, גם את ההגברה). מהמונית רצתי עם כל הציוד על הגב לחפש מקום למופע. המזל שזו ירושלים ועדיין אף אחד לא הגיע למקום חוץ מאחת. "תשמעי", התחננתי ," יש לי מופע ענק ותוך חמש דקות אני צריך להרים פה הכל, ואת חייבת לעזור כי יגיעו נציגים מהעירייה וחסר שהם לא יהיו מרוצים". זו הסכימה לעזור ודי מהר מצאה את עצמה מטפסת על עצים וקושרת בדים, שאני מלמטה צועק ומחלק פקודות.
המופע התחיל ב17:30. האמת היה אחלה של מופע, הגיעו שלושים ירושלמים ובכלל לא היה צריך הגברה וזו שעזרה לי גם מאד נהנתה, אגב התברר שהיא הייתה הנציגה של העירייה – אבל זה לא הסיפור. אחרי אירוע כזה, יש זמן לנשום. אלו נשימות עמוקות ונעימות בתוספת רוח ערב ירושלמית. קיפלתי הכל לאט וגררתי את עצמי לקיוסק הפינתי. התבוננתי בבעל הקיוסק, נראה ברסלבאי נח נחי ואמרתי לו באלו המילים: " שמע, אני יושב בשולחן הראשון, פתח לי את ה'סטלה' הכי קרה שלך, ותגיש לי אותה. אחר כך פתח קופסת 'כאמל', תוציא ישם סיגרייה, תכניס לי לפה ותדליק, ואם אפשר בחיוך, כי אני חייב את זה" המוכר שכנראה הבין מה היה, מה יהיה ומה קורה, חייך חיוך גדול וצעק: "בשמחה אחינו, בשמחה! תודה! תודה! תודה!" וככה הוא עשה. ואני נשארתי שם שלוש שעות, עד שהגיע אלי טרמפ מהמושב. ואלו היו השלוש שעות הכי מועילות שעשיתי בחיים שלי. שלוש שעות של בירות ואנשים מהשכונה שרגילים להועיל כל יום שלוש שעות ואפילו יותר.
ואני הייתי כל כך מאושר והאמת, גם גאט צחק.
