יש לי חיים, בעצם אין לי כל כך חיים..נשמע נורא, אבל כבר כמה שנים טובות או אולי רעות אני רודף סביב הזנב ואני מהזן של הכלבים שגם נושכים אותו. בקיצור סדר היום שלי הוא להיות בלחץ מלעשות כלום. קם מוקדם ישן מאוחר ולא מפסיק לעשות דברים שתכליתם הוא בעצם כלום. בגלל זה כשאני עם הילדים אין לי זמן ממש להיות איתם, עם חברים אני לא נפגש ואפילו עם אישתי אני קצר. היא תמצא אותי בדרך כלל מנקה את השולחן ותוך כדי מלכלך אותו.
מה אני אגיד לכם, הלב זועק נואש, הנשמה עומדת בפינה והרוח כבר מזמן שינתה מצב צבירה.
עכשיו תשמעו סיפור חסידי. הזמינו אותי מטעם בית מדרש אלול לספר סיפור חסידי בשכונת קרית יובל שבירושלים. העירייה שילמה הרבה כסף בתמורה למופע ברוח היהדות ומערכת הגברה טובה, משהו עם הרבה דציבלים. העירייה גם "הזהירה" שתביא נציג מטעמה לראות איך העניינים מסתדרים ואם יש תמורה להשקעה. טוב, אם תשאלו אותי אני לא אוהב מערכות הגברה מרעישות, אבל העירייה ביקשה ועירייה תקבל. וכך מצאתי את עצמי מעמיס כבר מהבוקר מערכת הגברה שיכולה להעיף את מגדל דוד וכל רמקול שוקל כמו הטורקי שבנה אותו. אותו יום היה יום חם, מה חם?!  לוהט. מהימים האלו שהשמיים כבר צהובים מרוב חום, הכביש מעלה הדים והפרחים מאיימים שהיום זה היום האחרון. אחרי שסחבתי שעה את המערכת, הרמקולים, כלי הנגינה ועוד ציוד,  רצתי הביתה להתקלח ולהחליף בגדים שהתלכלכו מהעמסה. אבל למרות הכל הצלחתי להתניע את הטיוטה שלוש שעות לפני המופע. פתחתי חלון הדלקתי מזגן בפול והיידה לירושלים. אני עולה את העלייה של צור הדסה, ומתכנן בראש איך אני מגיע למקום שעתיים לפני, מארגן הגברה , יוצר במה, פורס מחצלות.  אני נכנס למחשבות. מבסוט מזה שאני אעשה הכל סוף סוף בלי לחץ- העיקר שנציג העירייה יהיה מבסוט. וככה תוך כדי מחשבות אני מעיף מבט על צג השעונים של האוטו ו..המנורה של החום מנוע דולקת. יא העולם, שבע שנים אני נוסע על האוטו הזה ובחיים המנורה לא דלקה, דווקא עכשיו, דווקא שמשלמים לי הרבה כסף על מופע והכל צריך להיות פיקס. ברגעים כאלו שאתה בלחץ והמנורה של חום המנוע דולקת, הלב אומר "עזוב חום מנוע וסע , שתגיע בזמן" אבל השכל אומר: "עצור!".  הפעם הקשבתי לשכל ועצרתי בצד . לא אלאה אתכם בפרטים ולא אספר על הנעליים שנדבקו לאסלפט מרוב החום שהיה.  לא אספר על הרעידות והמקצביים של מכסה המנוע, על ההחלטה החכמה מאד לפתוח את הפקק של הרדיטור בכדי למלא אותו במים שהיו לי באוטו, על המיים הרותחים שהשפריצו לי על הבגדים ועל הריקודים והצעקות שעשיתי באמצע הכביש הלוהט. אני אפילו אקצר ולא אספר על ההמתנה שהאוטו יתקרר, על ההחלטה לדרדר אותו בעליה לצור הדסה שמלפני משאית סמי עמוסה. לא אכנס בכלל על החוויה בתחנת דלק , על התגובה של "אלול" שאני תקוע, על הדיאט קולה שעלתה לי שמונה וחצי ₪ ועל הנהג מונית שהגיע אחרי שעה וחצי ששעה מתוכן הוא אומר לי בטלפון שעוד חמש דקות הוא מגיע. את זה אני אחסוך, מה שחשוב הוא שעוד חצי שעה אני אמור להתחיל ואני עדיין במרחק חצי שעה מהאירוע עם נהג מונית שמסרב להכניס למונית שלו את כל ההגברה, מה שאומר שתהיה תקרית לא נעימה עם הערייה. למזלי הקטן הבאתי ליתר בטחון גם רמקול מוגבר קטנטן שמתאים לחמישים איש ויאללה לירושלים. עכשיו, לנהגי מוניות יש מערכת הפעלה מעניינת, בדרך כלל הם נוסעים במהירות הקול, חותכים נהגים, מאיצים בעצור, עולים על מדרכות, שום זכות קדימה ושום בתיח, נכון?. אבל, דווקא שאתה ממהר, הם פתאום הופכים לצייתני תנועה מהמחמירים שבמחמירים. מה אני אספר, נדמה לי שהנהג שלי ספר כמה עצים יש מצור הדסה עד לירושלים. אני חושב שאפילו עקף אותנו טרקטור בסיבובים של עין כרם. כל תמרור "האט" הפך לעצור וכל "עצור" הפך לחמש דקות המתנה. אם הוא ראה זקנה יוצאת מהמכולת הוא עצר וחיכה שתחצה את הכביש. כאן שוב מתנהל אצלי ויכוח בין הלב שאומר לצרוח על הנהג והראש שמבין שהדבר האחרון שצריך כאן זה לריב עם נהג מונית.
נו, הגעתי ב16:40 למקום, מן פארק קטן במפגש הרחובות הולצוואנגר ושמריהו לוין שבקרית יובל באיחור של עשר דקות מהזמן שהייתי צריך להופיע, בחישוב שעשיתי במונית גיליתי שאם אני אכנס לאטרף המופע יוכל להתקיים עוד עשרים דקות, באיחור של חצי שעה.
עליתי למקום ההופעה,   שאני סוחב בנגלה אחת את המסך, את האביזרים של הסיפור והרמקול הקטן. נכנס לגן והגן ריק, אין אף אחד. מתחיל לרוץ בגן עם כל הדברים , לא הבנתי אפילו איפה אני מופיע.
תחשבו שאנשים יושבים שם על ספסל ורואים מישהו עם מסך, ארגז, תופים ורמקול קטן מתחיל לרוץ בגן. אחרי כמה סיבובים תמוהים עם הציוד אני רואה את הנצגיה של בית מדרש אלול מגיעה עם עוד בחורה. אני רץ אליה, "שמעי", אני אומר לה "כבר עשרה לחמש אין לי מערכת הגברה כמו שצריך, והמופע היה צריך להתחיל לפני עשרים דקות ככה שאתן חייבות לעזור לי, את (אני פונה לשנייה) בואי איתי!". לוקח את  הבחורה השנייה לקיוסק. "אני אתקין מסך ואת לבנתיים רוצי מהר, תחברי את הקבל מאריך לקיוסק ותמשכי אותו למסך, נו, מהר! מהר! רק חסר לי שהעירייה תגיע ותראה שאנחנו לא מוכנים". לבנתים אני שם את המסך וההיא חוזרת עם הקבל. "יופי" אני אומר לה "עכשיו תקשיבי, יש רוח והמסך עלול ליפול על הילדים, אז תתפסי מהר על העץ ותקשרי את המסך לעץ, נו מהר! מהר! העירייה צריכה להגיע והיא עוד תראה שאנחנו לא מוכנים" אני מתקין את הרמקול הקטן עם המקרופון וקורא לזו שעוזרת לי "טוב בואי, מהר! תקשיבי העירייה שילמה הרבה כסף על מערכת ההגברה אבל יש לי רק את זו הקטנה, אז תעשי טוב לכי שלושים מטר ותגידי עם שומעים טוב. שומעים טוב? זה נשמע רציני? טוב אני מקווה שהחרות  יסלחו לי".
השעה 17:20, בפרסומים הודיעו שהמופע מתחיל ב16:30 אבל גם לירושלים יש את מערכת ההפעלה שלה ורק עכשיו מתחילים להגיע אנשים ככה שבשביל שכולם יגעו בזמן התחלתי להופיע ברבע לשש. לפחות בעשרים וחמש דקות האלו הי לי זמן לחפש איזה עץ מרוחק ולהשתין.
נו, הופעתי, סיפרתי לילדים ולהורים סיפור חסידי, החברה נהנו, מחאו כפיים אפילו ארבע שניות, שזה המון במושגים ישראלים, נגשו אמרו תודה וכך הסתיימו להם חמש או שש שעות של לחץ היסטרי בהם גיהצתי העמסתי, התקלחתי, החלפתי וגיהצתי נסעתי, נתקעתי, טלפנתי, חיכיתי, השתגעתי, סידרתי, סינג'רתי, עץ להשתין על שלפוחית מפוצצת חפשתי אה וכן גם הופעתי.
בסוף ההופעה נגשתי את הבחורה שעזרה לי בלחץ לארגן והודתי לה. "סך הכל היה מוצלח, אם כי זה לא בדיוק ההגברה שדרשו מהעירייה, מוזר אבל החרות לא הגיעו, מזל. אם הם היו רואים את כל הבלגן שהיה פה לפני, זה לא היה טוב, אגב איך קוראים לך" שאלתי אותה. היא חיכה ואמרה שקוראים לה תמר והיא מהעירייה.
נו, קפלתי את הדברים ושמתי אותם בצד. נכנסתי ללוח טרמפים של המושב וסיכמתי עם מישהי שיוצאת בתשע וחצי מירושלים ויכולה לקחת אותי. הסוללה בנייד נגמרה ולי יש שלוש שעות לחכות שייקחו אותי. ואז, תקשיבו טוב כי פה הפואנטה של הסיפור, נגשתי לפיצוציה שממנה לקחתי חשמל ושם בפיצוציה בחוץ יש כסאות ושולחנות פלסטיק שיושבים שם אנשים ומדברים. אנשים כאלו שלא שמתי לב אליהם, למרות שאני מתרוצץ במקום כבר שעתיים. אנשים כאלו שאני אף פעם לא שם לב אליהם ואם צצה לי דעה כלפיהם היא תהיה מן דעה חולפת כזו כמו עלה בסופה. אני משער שהדעה שלי היא על תלישות האנשים, פה אתם מבלים?!, בפיצוציה?!  למה שלא תעשו משהו! הדעה החולפת תשאל, אבל השאלה תעלם בתודעה שלי. בקיצור ישבו שם אנשים בחוץ על כיסאות פלסטיק , שולחן פלסטיק, מאפרה ובירה ואם אתם לא מאמינים לי אז לכו למפגש הרחובות הולצפנגר שמריהו לוין בקרית יובל ושם תראו אנשים יושבים על כסאות פסטיק עם סיגריה ובירה. וככה אני מסתכל עליהם ופתאום הכל נעצר לי, המכוניות האנשים, הכדור של הילד שעף, פשוט הכל נעצר. אני ניגש למוכר מאחורי הדלפק, בחור ברסלבאי נחמד ואומר לו ותקשיבו טוב מה אני אומר לו "שמע, אני יושב על הכיסא הזה שם, בבקשה, אני רוצה שתביא לי לשם את הבירה "סטלה" הכי קרה, פתח לי קופסת סיגריות קאמל לייט תכניס לי את הסיגריה לפה , תדליק לי אותה ותביא לי את הבירה". המוכר הברסלבאי, קפץ קפיצה גדולה, חייך חיוך גדול, וצעק צעקה גדולה "אחינו, בשמחה!!". ואני יושב על כיסא הפלסטיק והכל עדיין נעצר , האוטו, האנשים, אפילו הכדור של הילד עדיין באוויר. מסתכל על  הכל וההכל לא זז.
מבין איך השמיים זימנו לי יום חם, אוטו תקוע, נהג מונית פליגמט ועוד כל מיני שליחים בשביל לעצור רגע, להתבונן לחוש, לנשום להיות ממש כמו החברה שעושים את זה יום יום כאן על כיסאות הפלסטיק.
המוכר הגיע, מסתכל עלי מחייך ומביא לי בקבוק סטלה קפוא עם הדים שיוצאים מהפייה. אני לוקח לגימה ומחייך בחזרה. אחר בחיוך הוא פותח מולי את קופסת הקאמל וממדליק לי סגיריה בדיוק כמו שבקשתי. "שב" אני אומר לו ושמע סיפור חסידי. "אחינו, איזה מתנות" אומר המוכר ומחייך. ואז ספרתי לו את הסיפור שספרתי לכם אותו עכשיו והוא המוכר אף הופיע בסיפור החסידי. וסיימתי את הסיפור באותו מוכר שמקשיב לסיפור בזמן שהוא באמת הקשיב לסיפור.
אחר כך פגשתי שם על כיסאות הפלסטיק את האנשים, ישבנו שתינו, צחקנו, ניגנו, ואפילו הזמנתי בגט עם אנטרקוט ועוד כמה בירות. היה תענוג בילוי כזה כיף, בלי לחשוב מה יהיה, מתי צריך, למי למה. בתשע וחצי בא החברה מהמושב לאסוף אותי. שמתי את הדברים באוטו שלה, נפרדתי מהאנשים ומהמוכר ונכנסתי לאוטו.
הסתכלתי בחלון וראיתי שהכדור של הילד נפל.

סיפור חסידי

 
דוא"ל      
omersantur@gmail.com

כתובת למשלוח דואר     
מושב גבעת ישעיהו 130 ד.נ האלה 99285
טלפון     
054-4700390  עומר ראובני

טלפקס   
02-5868865