תמיד באירוח יש מן ניסיון לאיזון בין לתת לאורח פינוקים ובין להישאר שפוי. יש כאלו שזה בא להם טבעי. רק תקפוץ אליהם בהפתעה והם מיד יוציאו בשלף קנקן תה קר עם נענע ועוגיות חמאה וג'נג'ר שבמקרה הבת הקטנה הכינה. יש את המתקדמים שתוך כדי דיבור איתך ימעכו אבוקדו עם ביצה ויגישו לך את זה עם לחם כוסמין וסלט קולורבי עם שומר, ככה על הדרך. אצלי זה ממש לא טבעי. "לפחות תחזיק כמה בסקוויטים שירטיבו את הגרון" אמר לי פעם יהודה כדים. האמת, כשאני אני יודע שמבקרים אני מיד יורד למכולת קונה כמה רוגלך ואיזה חלב לנס קפה, אבל שאני יודע שבא אורח מאד חשוב אני ממש משקיע.
אחד כזה חשוב, הגיע אלי הביתה לפני חודש וחצי, הוא היה בוחן רטיבות מטעם חברת הביטוח. איך הגיע אלי בוחן נזקי רטיבות? סיפור ארוך שמתחיל בכמה עכברושים שאכלו לי צנרת בשירותים המוסתרים ומשם גוג ומגוג בכל הבית. בקיצור שמגיע בוחן רטיבות מטעם חברת ביטוח, אתה יודע שחלק מהדוח שהוא יכתוב, תלוי בקשר האישי בינך ובינו ולמרות שאתה משוכנע שחברת הביטוח חייבת לפצות אותך על הנזק, עדיין יש הבנה שגובה הפיצוי יהיה כגובה החיברות, מה שאומר שהאירוח הפעם זה לא עוגת הבית אלא משהו יותר בקונספט הביתי.
בשעה 11:00 בבוקר הבוחן החשוב דפק בדלת ואני ישר "בוא שב, נסעת עד לכאן, מה תשתה?" "כוס מים", הוא אומר ומוציא מהמזוודה שלו את המצלמות וכלי המדידה. "אולי בכל זאת, יש אחלה עוגת גבינה שהכנתי ואם תרצה יש סלמון בתנור" "חס וחלילה", הוא אומר ומתחיל לקדוח לי בבלטות " אני אוכל רק בבית". אני מגיש לבן אדם מים בכוס זכוכית גדולה שרכשתי במיוחד לאירוע, שם קרח במידה הנכונה. הבן אדם מסתובב בבית מצלם במצלמה האינפרו שלו את הקירות, מכניס צינורות, עולה לגג יורד מהגג, חוזר לגג, בקיצור בודק. "יאללה עזוב, בוא תנוח, קפה?". אני מנסה, "יודע מה יאללה", הוא משתכנע. הכנתי לו קפה, מה קפה?! קפה קפה!, פרסומת לעלית הבאתי לו. ועל הדרך, כאילו, פתחתי שולחן. אגוזים, קשיו, שקדים, עוגות, צנצנת קטנה לסוכר והפעם עם כפית. רק היה חסר כריכי מלפפונים והייתי מסומן על ידי מלך מרוקו. בקיצור יושבים, אוכלים, שותים, מדברים, הלבבות נפתחים. "אתה מספר סיפורים?", הוא מחייך," למה לא אמרת?, גם אני מספר סיפורים." הוא מתגאה ואני מגיש לו את הגאווה עם עוגייה מלוחה וקערת טחינה עם דבש. "תדע לך, שאני מלמד פעם בשבוע תורה, אבל אני לא סתם מורה, אני מספר לתלמידים את האמת!" וככה אנחנו יושבים והוא מתחיל עם שיעור תורה, ואני נותן לו בגאווה ובכל פעם אני מוסיף לגאווה עוד ממתק ועוד משקה והלבבות נפתחים. וככה הוא מספר לי שכל העניין הזה שבני ישראל היו במצריים עבדים, הוא לא נכון. הם היו עבדים מבחירה ולא מכפיה. "איזה עבד בכפיה היה יוצא עם צאן ומקנה רב?", הוא שואל, ואני נפתחות לי העיניים וכל מה שגדלתי עליו מתהפך. והוא ממשיך ומתעמק ומצטט ואני מקשה והוא פותר כל קושייה וקושיה. מה זה אומר עליהם, עלינו, עלי שהם היו עבדים מבחירה. ואני כבר שכחתי ממכת העכברושים ומנזקי הצנרת שיש לי בבית, כל מה שאני רואה מול העינים זה צאן ומקנה רב. אחרי, אולי שעתיים של לימוד תורה ופתיחת לבבות הבן אדם אורז את הדברים נותן לי תפיחה על השכם ואומר: "שמע, אני חייב להמשיך, אם זה היה תלוי בי הייתי יושב פה כל היום, אבל יש לי עוד כמה בתים לבדוק". אני מודה לו גם על שעתיים מטלטלות עד כדי ריגוש ומלווה אותו לרכב. "תגיד", פתאום אני נזכר כשהוא כבר נכנס, "מה עם הרטיבות?"
הוא סוגר את הדלת של האוטו, פותח את החלון האוטומטי, מניע את הרכב ואומר: "שום עכברושים ושום בטיח. הנזילה שלך מהקירות ואת זה הביטוח לא מכסה".
