הענק עם לב האבן

אי שם בממלכה רחוקה חי לו נסיך טוב לב. יום אחד שמע הנסיך קולות הבוקעים ממרתף הארמון. כשעקב אחרי הקולות. הוא גילה צוהר קטן. הנסיך עמד על קצות אצבעותיו, פתח את החלון והנה הוא ראה את הענק עם לב האבן.
"אנא ממך נסיך שחרר אותי", בכה הענק. "כל כך עצוב לי פה. אני תחת סורג ובריח מסביבי ארבע כתלים" .
"לא אשחרר אותך", ענה הנסיך "הלא אתה הענק עם לב האבן, אם אשחרר אותך אתה תיגע באנשים ותהפוך אותם לפסלים"
"לא" התחנן הענק" אינני עוד הענק עם לב האבן אני הענק עם לב הזהב למדתי את הלקח אני חוזר בי במעשי הרעים, אנא שחרר אותי!"
הנסיך שהיה נסיך טוב לב , לא עמד בתחנוני הענק. הוא פתח את דלת תא הענק מתוך אמונה בדברי הענק.
הענק יצא, התבונן בנסיך והנה פניו המתחננות הפכו לכועסות, נוראות. "טיפש" הוא קרא "אינך יודע כי ענקים עם לב אבן שקרנים הם, עתה אצא לרחוב, אגע באנשים ואהפוך אותם לפסלים".
הנעק יצא מהארמון והפך את כל מי שנקלע לפניו ל....פסל!.
כשהמלך התעורר מה רב היה צערו לראות את חצר ארמונו הומה בפסלים. "מישהו שחרר את הענק עם לב האבן. עלי להביסו לפני שזה יהפוך את כל ממלכתי לפסלים" .
המלך שלח את מיטב אביריו , אך כל אביר שיצא להלחם בענק דינו היה להיהפך לפסל.
הנסיך לא יכל לשאת את האימה, והנה באישון לילה רכב על סוסו לעבר הענק. "אני אציל הממלכה" , אך לא בכוח החרב, כי עם באהבה.
"טיפש" קרא הענק שראה את הנסיך מתקרב "אינך יודע שכל הנלחם נגדי דין חד לו".
"אינני רוצה להלחם נגדך, הגעתי לכן בכדי לעזור לך, אני רוצה להיות המשרת שלך", ענה הנסיך.
"משרת" חייך הענק. "זה בדיוק מה שאני צריך. אני צריך מישהו שיקפל את הבגדים, ישתוף את הכלים, יצחצח ארונות, יבריש חלונות ויכין לי בשובי מאכל טעים מאד. אך זכור בכל ערב כאשר אני חוזר הביתה, עליך להסתתר, עליך למצוא מקום מסתור. שמע אתחרט ואגע בך".
וכך היה הנסיך ניקה לענק את הבית, הבריש וצחצח, בישל ומידח ובכל ערב כאשר שמע את צעדי הענק הוא הסתתר.
והנה לילה אחד כאשר הענק ישן, שמע הנסיך את הענק מדבר מתוך שינה:
"הלב שלי, לב הזהב שלי. פעם היה לי לב זהב, אך זה נלקח ממני. אומרים שלב הזהב שלי נמצא בתוך מים עמוקים שבמעמקי באר שבנויה על ההר הכי גבוהה, אך מי האמיץ שימצא את ההר, יטפס לבאר וישיב לי את הלב . אף אחד לא יעשה זאת וכך אני אשאר ענק רע, ענק רשע,ענק עם לב אבן".
 הנסיך ששמע זאת שמח, הרי הוא זה שימצא את ההר, יטפס עליו, יקפוץ לבאר, יצלול למים וישיב לענק את הלב הטוב שלו, לב הזהב.
וכך יצא הנסיך לדרך כשהוא שואל עוברים ושבים אם שמעו על הבאר, על ההר, על לב הזהב. אך לצערו תשובה לא נמצאה.
והנה יום אחד כאשר רכב הנסיך, הוא שמע קול:
"הצילו הצילו". הנסיך הביט והנה ראה דג קטן מוטל על שפת אגם.
"אנא מימך נסיך", ביקש הדג "השב אותי למים שכן בלעדיהם לא אוכל לנשום" . מייד השיב הנסיך את הדג למים. "תודה נסיך" קרא הדג "יום יבוא וגם אני דג קטן, אאזור לך".
כשהמשיך הנסיך לרכוב הוא שוב שמע:
"הצילו, הצילו" הביט הנסיך, והנה ראה ציפור קטנה שמוטת כנף "אנא מימך נסיך, חבוש לי את הכנף, בילעדיו לא אוכל לעוף".
הנסיך חבש מיד לציפור את כנפה. "תודה נסיך" קראה הציפור "יום יבוא וגם אני ציפור קטנה אעזור לך".
הנסיך המשיך והנה ראה בדרכו זאב רעב "אנא מימך נסיך, כבר שבועיים לא אכלי. אנא תן לי מפת לחמך". הנסיך מייד האכיל את הזאב. "מוזר", אמר הזאב, "בני האדם רעים אלי, ואתה נסיך טוב לב. אמור לי נסיך מה אתה מחפש ואולי אף אני אעזור לך". הנסיך סיפר לזאב על לב הזהב של הענק, על ההר , על הבאר והמים.
"כמובן", קרא הזאב, "אני יודע היכן אותו הר גבוהה, שם יש באר, שם מסתתר ליבו הטוב של הענק. רכב אחרי ואוביל אותך לשם". וכך רכב הנסיך בעקבות הזאב . הם חצו מדבריות ויערות. הרים וגבעות . גמעו מרחקים עד שהגיעו אל אותו הר גבוהה, שם יש באר, שם יש מים, שם מסתתר לב הזהב של הענק.
הנסיך התקרב אל הבאר, אך מה חשכו עניו כאשר ראה את עומק הבאר. אין חבל, ואין סולם לבאר ואם יקפוץ הוא עלול להתרסק.
בצער ישב הנסיך על שפת הבאר. האם לחינם עבד אצל הענק, האם לחינם יצא למסע. נשא הנסיך את עניו לשמים והנה ראה ציפור. הלא זו אותה ציפור אשר חבש את כנפיויה.
 "נסיך", קראה הציפור, "אתה עזרת לי והנה אקיים את הבטחתי ואעזור לך". הציפור עפה אל תחתית הבאר להשיב את לב האבן, אך בקצה הבאר מים והציפור לא יודעת לשחות. לפתע מהמים זינק לו דג קטן. "נסיך", הוא קרא "עתה עלי לקיים את הבטחתי". הדג צלל לקרקעית הבאר, וככל שצלל המים היו יותר בוהקים, נוצצים, זוהרים. הנה ראה הדג לב גדול מזהב ובכוח סנפיריו משה את הלב והביא אותו לציפור. הציפור נשאה את הלב מעלה, מעלה לפתח הבאר והביאה אותו לנסיך.
"תודה", קרא הדג.
"להתראות", צייצה הציפור.
"מהר!", ציווה הזאב "עליך להשיב לענק את הלב הטוב שלו, לב הזהב".
הנסיך דהר בכל כוחו עם הלב. כשהגיע לענק, שעת לילה מאוחרת היתה. הוא התקרב אל הענק ובשקט, בשקט הניח את לב הזהב על חזהו של הענק.
בבוקר הענק התעורר. "עוד יום של רוע". הוא קרא בבוז, "עוד יום של עצב, כעס ושנאה". אך כשהביט בלב הזהב שלו הוא לא האמין. "הלב שלי, לב הזהב הטוב שלי".
הענק הצמיד את לב הזהב אל קירבו והנה לב האבן הרע התחלף בלב זהב טוב ואוהב. הכעס בפניו של הענק הפכו לחיוך. הענק החל לרקוד ולשמוח. "לב הזהב שלי חזר". אך כשפתח את חלונו מה נעצב לראות את פסלי האדם הרבים המוצבים בחצרו. מיד נגע הענק בפסלים. וכל פסל ופסל הפך לאדם נע ,זז ,צוחק, אוהב שמח.
כך הפך הענק לטוב לב, הוא מיד נתחבר עם הנסיך והוקיר לו את עזרתו. הלא לא בכוח הזרוע ניצלה הממלכה אלה בכוח הנתינה, העזרה והאהבה.
וכך חזר הענק ממעשיו והחל לשקם את הממלכה ובכל הממלכה ידעו מיהו אותו ענק חביב- הענק עם לב הזהב.