ראשית הערה: הדף אינו תחליף לכל סדנה או קורס מספרי סיפורים. בכדי ללמוד אומנות עתיקה זו יש להתנסות בה ולהיעזר בהדרכתם של יודעי דבר. ובכל זאת השתדלתי להקנות עקרונות בסיסים לפי ניסיוני ומחקרי בנושא.

נתחיל עם הרעיון הכללי באומנות הסיפור, לכל אותם שאוהבים סיפורים קצרים:
על המספר לקחת את הקהל לטיול אל תוך הסיפור תוך שהוא רואה את הדרך.
ולאחר שעברנו קורס מזורז של מדריכי טיולים אתייחס למספר מאפיינים באומנות הסיפור.

מאפיינים ויזואליים

גוף המספר
כמו בכל אומנות כך גם בסיפור אין כללים ברורים ואחידים. ואף כי מספר סיפורים ינהג על פי דרך שאותה למד הוא ישנה אותה בהתאם לקהל ולסיטואציה, הלא, לא נספר סיפור לאיש אחד באותו אופן שבו נספר לקהל גדול. לגוף המסר חשיבות גדולה , הגוף הוא חלק מנוכחות המספר. ישנם מספרים אשר בוחרים לשבת מבלי להזיז את גופם, אך כשגופם יציב ומקרין ביטחון הקהל יצטרף למסע הסיפור. ועל כן חשוב להשתדל להראות את מכלול הגוף לכמה שיותר מאזינים וצופים, עלינו לפנות כל חפץ העומד בייננו לבין הקהל (ובוודאי ששולחן!).
אם בחרנו לעמוד ולהציג את הסיפור (פעולה שבעייני יותר ריצוייה) עלינו להבין כי לשפת הגוף חשיבות גדולה מאד. שפת גופנו צריכה להראות פתיחות, אנו מכניסים את קהל הצופים לעולמינו עלינו לפתוח את השער וזה כולל חזה פתוח ידיים לא סגורות. הגוף צריך להיות מופנה לכל הקהל וכמו בתיאטרון לא נפנה את גבינו לקהל. כאן גם המקום להיעזר בשפת הפנטומימה אל לנו להתבייש להציג את הסיפור, אם מישהו דופק בדלת יש להדגים דפיקה, אם הדמות מכוערת ניצור עיוות וכד'. יש להיזהר מתנועות גוף מיתרות, הדבר עלול לעייף והמספר עלול להראות כמדריך כושר נירוטי.

עיניים (וגבות)
למרות שהעיניים הם חלק מהמימיקה (שפת הפנים) בחרתי להתייחס אליהם בנפרד בשל חשיבותם הרבה באופן הסיפור.
אומנות העיניים הינה דסיפלינה משל עצמה ומספר שיודע להשתמש נכון עם העיניים עשוי לשבות את קהלו. בתרבות המערב, במיוחד בגרמניה העיניים נוטלות חלק מרכזי והמספר מספר דרך עיניו. עיניים רעות , עיניים טובות, האישונים אשר עוקבות אחר מסעו של הגיבור. ישנן שתיקות ארוכות ורק העניים זזות ומכינות את הקהל להפתעה הגדולה. אל נשכח כי המספר מעביר לקהל את מה שהוא רואה ועל כן העיניים פעילות כל הזמן.
טכניקה מעניית בשימוש בעיניים הייתה של אושו כאן העניים מהפנתות המספר מוליך אותך אל הסיפור כשאתה מרוכז בעיניו. עיני המספר לא זזות שפתו מונוטונית וכל שנשאר לצופה והמאזין הוא להיבלע אל תוך עיני המספר ולמצוא עצמו בתוך עולם אחר.

מימיקה
כמו העיניים כך שפת הפנים- המימיקה תציג לנו את הסיפור באופן יותר מוחשי. פרצופים המחקים דמויות מהסיפור והבעות פנים המתייחסות לעלילה ממלאות תפקיד חשוב. אך כאן עלי להדגיש כמו בכל תחומי הגוף עלינו להתאים את האופן שאנו מציגים לעצמינו ולקהל! אם אנו לא חשים בנוח לעשות דבר אל לנו מלבצעו (אם כי בתוך מספרים עלינו להרגיש תמיד בנוח מכל דבר מתוך ההבנה שבלאו הכי אנחנו תמיד בתוך סיפור).

מאפינים ווקאלים

מילה:
התמזל מזלנו וזכינו לדבר בשפה העברית. חלק מתכונותיה הנהדרות של המילה העברית שצליליה מתארות את המשמעות . לצערי אם השנים ההתייחסות למשמעות המילה לא מבוטאת באופן הצגתה : באחד מהופעותיי במועדון סיפורים העיר לי מישהו כי הדור שלי שכח כבר כיצד מדברים, האמת שדי הופתעתי, אני דווקא משתדל לספר בשפה ציורית ובעברית תקינה. לא, לא זה הוא אמר זה בסדר אבל זה לא הכי חשוב, אתה אמרת "חמור", היית צריך להגיד חמורררר, הח (הגרונית) מדגישה את הפנים והאוזניים של החמור המ את הגוף הרררר את הזנב. יש מספר ירושלמי שסיפר על תרגול ילדות שלו אך בכל פעם אמר תרררנגגגול לפי התתרנגגול אפשר כבר לראות שהוא תרררנגגול צבעוני גדול ויפה. אפשר להגיד אשה רעה ואפשר להבליט את הע' של הרעה והאישה תהפוך להרבה יותר רעעעה. וכך כל מילה מרכזית בסיפור עשויה לתאר את משמעותה לפי אופן הצגתה.


קצב
הקצב חשוב מאד, במיוחד בסיפורי ילדים. בעבר סיפורי ילדים נכתבו על פי תכתיבים ברורים (בעיקר של צ'וקובסקי) של קצב ומשקל. ככל שהילד קטן יותר הוא ייהנה מהאופן המוסיקאלי של הסיפור והמחזוריות הקצבית שלו. בתרבויות שנות נוהגים לספר גם בחריזה ובשיר. הילדים מדגישים הרבה התנהגויות חבויות של המבוגר ולכן גם בהופעות למבוגרים מבנה הסיפור נשמע כיצירה וכמו במבנה מוסיקאלי היא צריכה להיות מצד אחד מעניינת ומפתיעה ומהצד השני לא מתישה

אינטואיציה
נתחיל אם כלל חשוב על הקול לא להיבלע! זה לא אומר שצריך לצעוק אפשר גם לדבר בלחש ובכל זאת להיות בעל נוכחות חזקה. מילת המפתח היא בטחון.
כמו הקצב, גם האינטונציה בסיפור צריכה להיכלל במבנה המוסיקאלי של הסיפור. ברמה הווקאלית לא נעים לשמוע מישהו שמבליט כל מילה באותו אופן, זה מעייף! אגב האינטונציה לא חייבת להיות קיצונית העלייה או הירידה בקול יכולה להיות מזערית ומודגשת ורוב המקרים הדבר עדיף. רצוי תמיד לבחור בסיס ווקאלי כמה שיותר נמוך מתוך ניסיון תמיד כשמדברים יותר בשקט כך הקהל מקשיב יותר הדיבור השקט נותן גם פתח לעלות את האינטונציה ולהגביר את המתח. ולסיכום עלינו להתייחס לאופן המוסיקאלי של הדיבור על הדיבור להיות בעל נוכחות לא להיבלע אך גם לא להשתולל אמנם אנשים מצפים להאזין לסיפור ולמשמעותו אך כמו ילדים גם הם בנויים מיסודות מוסיקאים.

שקט
השקט לדעתי הוא אחד הכלים החשובים ביותר בסיפור. הוא נתן טווח חשיבה בין סיטואציה לסיטואציה, יוצר מתח ומשמש כאלמנט מוסיקאלי בתהליך הסיפור. השקט גם מדגיש חלקים נוספים בשפת הסיפור את המימיקה את העיניים. השקט נותן מקום לקהל לצחוק, להיבהל ולהתרגש.
אם הקהל צוחק מסיטואציה מסוימת יש לתת לו את הזמן בכך ולא להמשיך מהר. יש לדרוש בכל תוקף כי לא יהיו רעשים נלווים בהופעה מספיק רעש של מזגן שעלול להרוס את כל התכונות היפות של השקט .

מאפייני במה

נוכחות
הזכרתי זאת ואחזור על כך שוב. העמידה מול קהל מפחידה וגורמת לרבים מאיתנו תחושת אי נוחות והתכנסות. הדבר קשה אף יותר כשהאירוע תלוי על כתפינו. אז כדברי המשורר: "קודם כל להירגע".
למרות הקושי העצום לא צריך לפחד מביקורת כבר אמרו חכמים שאדם ביקורתי הוא ביקורתי קודם כל כלפי עצמו. עלינו להיכנס לאירוע מתוך ידיעה שאנחנו טובים. לדעתי יהיה נכון להתערבב קצת בקהל לפני ההופעה ולדלות שמות. אזכור שם של מישהו בהופעה מחזקת את הקשר בין המספר לקהל.
חשוב לזכור מספרי סיפורים הם לא שחקנים. מותר להתבלבל מותר לתקן את עצמך ומותר ורצוי לשנות תוכניות, אם מישהו מהקהל רוצה לעלות ולספר זה מצוין רק חשוב להתייחס לסיפור, רצוי בהומור.ולהבין כי אתה המנחה ואתה הוא הדומיננטי בהופעה. הנוכחות מתבטאת בשפת הגוף ביציבות ובפתיחות,. על הדיבור להיות ברור ולא להיבלע. ישנם מספרים רבים המשננים את מילות הסיפור ולפני ההופעה נראים כמו בני שש עשרה לפני מבחן בגרות. עלינו להבין כי הקהל נהנה מאופן הסיפור ומילות הסיפור הינם רק פריט קטן מתוך מכלול ההופעה. אם נאמין בעצמנו נגלה כי הסיפור קולח גם ללא שיננו דבר המוריד מתח רב.

מיקום המופע
עלינו להשתדל שיהיה לנו בהופעה קשר ישיר עם גמה שיותר אנשים בקהל. אם הדבר מתאפשר הייתי ממליץ להושיב את האנשים במין מפגש "ח" או מעגל. יש לפנות כל חפץ אשר עומד בינך לבין הקהל.
במידה והקהל יושב סביב שולחנות אוכל רצוי לבקש מכולם להסתובב אילך ולשבת מחוץ לשולחנות.
על מספר הסיפורים להתייחס לעצמו כמופע רציני לכל דבר. ולכן הסביבה צריבה להיות שקטה ללא הפרעות מוטוריות כמו מלצרים מזנון שעומד מאחוריך או מוסיקת רקע.

עזרים
אם ישנן חפצים עליהם להיות על שולחן קטן ונגיש הנראה לעיני כל הצופים.
על פי רוב לא משתמשים בתאורה מיוחדת והשימוש בתאורה תלוי מאד באופן המופע. בדרך כלל באירועים ביתיים אין צורך בתאורה מיוחדת אך בהופעות גדולות תאורה המבליטה את המספר עשויה מאד לעזור.
אם יש צורך בהגברה, על מערכת ההגברה להיות טובה ומכונת, יש לבדוק את הקול לפני ההופעה, אני מכיר הופעות מעולות שנהרסו בגלל סאונד גרוע. כמו כן אם אין ניסיון בעמידה מול מיקרופון עלינו להתאמן בשימושו לפני ההופעה, כיצד לעמוד וכיצד לכוון את הפה, רצוי לעבוד על כך עם עוד מישהו שייתן דעתו על הצליל.

אמת
אל לנו להתחפש אל מספר סיפורים אחר, מספר הסיפורים הוא לא שחקן הוא מספר ויש הבדל גדול. שחקן מדמה עצמו לדמות כל שהיא מתוך האמת שלו. מספר סיפורים מציג את עצמו מתוך האמת שלו.
אם המספר יתחקה אחר מספר מוערך בשפה (למשל יתחיל לדבר בח' וע') , בגוף או בכל אחד מהמאפיינים שהצגתי הקהל ירגיש שהוא מזייף (אלא אם כן הוא שחקן מעולה, ויש כאלו). כמובן כשאנו מציגים דמויות אנו יכולים להציג אותם דרך חיקוי ומשחק אך את תהליך הסיפור המספר יציג כדמותו מתוך האמת שלו (משימה הרבה יותר קשה). תופעה מעניינת אצל מספרים מקצועיים היא שמירוב שהם מחפשים אמת אחת להופיע איתה הם הופכים לשחקנים במציאות היום יומית.