מספר סיפורים היה תפקיד מובנה בחברה הפרא הסטורית, שמילא צרכים חבתיים ותרבותיים רבים בקיהילה אליה הוא השתייך. היה זה מספר הסיפורים (או מספרת הסיפורים) שהטוו דרך ערכית, חינוכית לשבט, ריפאו מכאובים ריגשיים, יצרו תקוות וקבעו הזהרות והיו חלק משמעותי בהוויה התרבותית. למעשה כוחו של האדם על פני שאר הבהמות היה ביכולת שלו לחוש דרך הסיפורים במציאויות שאינן כאן ועכשיו. אותן סיפורים הניעו אותו (לטוב ולרע), להתקדם ולהתפתח, לשלוט ולהסתקרן. מספר הסיפורים היה זה שמניע את הכוח ולכן נחשב כבעל מעמד גבוהה בקהילה.
עם השנים שהחברה עברה להיות לחברה כפרית ועירונית, העזו כמה מספרי סיפורים להתנתק מתפקידם המסורתי ולהתפרנס ממופעי סיפורים זמינים. הם נדדו בקהילות השונות, ליקטו סיפורים ומידע והופיע בכיכרות השוק שהם מפיצים את מה שמתרחש בעולם (כמעין חדשות) וסיפרו סיפורי מעשיות וכל יצירה ספרותית ורבאלית. היתה בהם היכולת לשנות סיפורים ולהתאים את הדמויות, הרקעים והערכים על פי החברה הדימויים המקובלים בחברה המאזינה (אוקופיזציה). ברי המזל שבינהם, סיפרו לבעלי הון ואצולה וזכו לתנאי מחייה ומעמד. 
אומנות מספרי הסיפורים היתה יחודית לכל תרבות, לדוגמא, המספרים התורכים והפרסים נהגו להופיע עם כלי נגינה, החכוואתים בלבנון נהגו לספר בבתי קפה, בבלקאן היו המספרים מספרים סיפור שעורך יותר מ3000! לילות ועוד.
עם המצאת הדפוס וידיעת הקריאה הפכה אומנות זו לנחלת האוכלוסייה האנלפבתית ולכן להוג לחשוב כי מספרי הסיפורים עוסקים באומנות עממית וכל שבאמתחתם הם סיפורי עם. עם התפתחות התכנולוגיה קיבלה אומנות זו דרכי הפצה שונים כגון: רדיו, קולנוע וסרטונים במדיה החברתית.
ובכל זאת אין כמו להאזין לסיפור מפי מספר סיפורים אמיתי, שעשוי לקחת את הקהל למחוזות דמיון והטמעת חושים מלאה.