אוטוביאנקי-סיפור על הג'נטים

"היום אתה לוקח את הטרנטה", הודיעה לי ג'ולי ויצאה מהבית. האמת נעלבתי. מה פתאום לקרוא ככה לרכב טוב שאף פעם לא מתלונן. "זה לא טרנטה זה ורסו!", צעקתי שהיא תשמע. "זה ורסו", אמרתי בקול שקט כשהבנתי שהיא כבר לא שומעת ואחרי עשר דקות מצאתי את עצמי מלטף לו את ההגה. אני יודע שנתפסתי במלכודת, ואם יש טעות, זה להקשר לאוטו שלך, לעודד אותו בעליות, לפרגן שהוא לא נתקע והכי מסוכן זה לקרוא לו בשם. פעם אחת כבר נשבר לי הלב והנה שוב אני נופל בפח.

זה היה לפני 22 שנים וקראו לה "בתיה", היא היתה האהבה הראשונה שלי. אוטוביאנקי אדומה שגילתה לי כבר בעלומי את סודות החיים, איך להשתלב עם הגדולים ואיך להכנס לכל חור. היא גם היתה אחת מהחברה, אין אחד שלא אהב אותה. בגיל 21 נפרדתי ממנה לשנה, נסעתי לדרום אמריקה אבל תמיד היתה לי תמונה בכיס. בגיל 22 כשחזרתי, הרגשתי את הכעס שלה. היא כבר לא נדלקה ישר במגע הראשון שלי, בקושי זזה ורוב הזמן נראתה לי כבויה. המשבר הגדול התחיל כשנסענו יחד לקונצרט סיום של המרכז למוזיקה מזרחית. היא פתאום החליטה שהיא לא זזה ולא מדברת איתי. לקחתי אותה לביר נבאלא והמוסכניק אמר לי שהלך ראש מנוע. הוא מכיר מישהו מרמאללה שעושה חריטה ב100 שקל והכל יעלה לי 300. שילמתי בכיף. אפילו הוספתי עוד 50 שקל שיפנק אותה ויעשה על הדרך טיפול. חודש אחרי הטיפול שוב נגמר לה הראש ושוב שילמתי 300 שקל, הפעם לא פינקתי. כעסתי עליה. בפעם השלישית שהיא נתקעה, כבר צרחתי עליה, אפילו קיללתי. אמא שלי שהבינה את הקשר המורכב, סיפרה לי על מישהו מהעבודה שהוא מבין גם במכוניות. הוא לקח את האוטו לבית שלו בעאנתא והבטיח שעוד שבוע האוטו חדש. השבוע הפך לחודש והחודש לחדשים. כל שבוע קבלתי טלפון שצריך להוסיף כסף כי חסר החלק הזה והזה. את כל המשכורות שלי שפכתי על בתיה. אחר כך שמתי לב שיש פחות ופחות אוטוביאנקי על הכבישים של ירושלים והבנתי שיש מכת גנבות של אוטוביאנקי. אחרי שלשה חדשים המתקן מעאנתא דפק אצלי בדלת מחייך. בחוץ עמדה אוטוביאנקי לבנה נוצצת עם וינטלטור. "עזוב את האדומה, כך את זו במתנה", הוא התחנן. סירבתי, אף אחת לא תחליף את בתיה, יש כרגע משבר אבל הוא בטח יחלוף. הרבה אוטוביאנקי המשיכו להיעלם וכשאלו נגמרו החלה מכת גנבות של פיאט. אני לא ויתרתי גם שאחרי שבועיים הוא הציע להוסיף לביאנקי הלבנה מזגן, רדיו טייפ עם רמקול באס וחלונות כהים. אחרי חצי שנה, כשבירושלים רבתי לא נשאר אפילו פיאט אחד ובהתראה של שעה, הצלחתנו להעביר את האוטו טסט יחד עם חבר שלו שעובד במכון. אני זוכר כשנכנסתי לרכב, ליטפתי את ההגה. בדחילו לחצתי על הקלאצ' וברחימו לחצתי על הגז. נסעתי בירושלים גאה ומאושר. "תראו", צעקתי מהחלון, "היא חזרה אלי!". הקפתי את קרית יובל, ירדתי להרצוג ובפניה לכביש בזק, היא שוב נכבתה. וככה האמת האכזרית התנפצה לי בשמשות. יצאתי מהאוטו. הפעם לא הדחקתי ולא כעסתי- פשוט השלמתי. גררתי את האוטו לחניה של הגן הבוטני, הורדתי את המספר והסתכלתי לה בפנסים במשך שעה. "לפחות לא נגנבת כמו כל האחרות" נחמתי את שנינו.