אם יש איזשהו נרטיב שקידשתי אותו, השתעבדתי למרותו, הלכתי בדרכו ודקלמתי את מדריך ההוראות שלו, זו המילה "שקול". כך קרה ששקלתי כל מחשבה, כל רגש, כל צעד וכל מילה. את השיקולים ניסיתי לשחרר אחרי הצבא ובטיול הגדול מצאתי את עצמי עם פאוץ' וחגורת בטן מגרדת מתחת לתחתונים. כשחזרתי, בן 22 בלבד, זכיתי במשרה שקולה, פנסיה ומנוי לביטוח סיעודי.
בגיל 25 החלטתי להתפרע בקורס מדריכי טבע, שם שוטטנו בחולות ניצנים, אני וחבורת שקולים צעירים עם עתיד ופאוץ'. תוך כדי טיול, על רכס אחת גבעות החול, עצרתי. זה היה אחר הצהריים, החול היה כבד והכל מסביב היה כל כך יפה. כולם עקפו אותי והתחילו להתרחק ואני נשארתי עומד במקום, בוהה ומבוהל מהגובה הרב של הדיונה.
ואז בלי שום התרעה מוקדמת צעקתי כמו שלא צעקתי אף פעם. אחר כך היו אלו הרגליים, ראשונות לנתר אל המדרון החד. הגב והצוואר היו השניים להתכופף והידיים היו הבאות בתור לקבל את השיפוע. כך יצרתי עיגול שווה צלעות מושלם, מותיר אחרי שובל של אבק חול ומתגלגל בלי לחוש שום כאב. זה נמשך כמו נצח, אבל לא נצח של אימה או מתח אלא נצח של חופש מוחלט. העצירה הגיעה רק בתחתית. שכבתי על החול החמים פרוס רגליים וידיים ועם חיוך אמיתי.
ובאותו הרגע, בדיוק, החלטתי שאני עומד להיות מספר סיפורים.
עד היום הם מתווכחים בלילה מי היה הראשון שהחליט לקפוץ. הרגליים טוענות שהן היו הראשונות לקפוץ, הראש מבטל בטענה שהוא נתן את הפקודה, הלב כועס כי מבחינתו הכל היה עניין של רגש.
ואני עדיין לא יודע מי היה הראשון
הרגלים?, הראש? הלב או אולי....הלשון.

コメント