רחוב הרוסים- סיפור אש.

עודכן ב: פבר 4

אין הרבה מה לספר על המקום שגדלתי בו. כלומר, היו כמה היבטים אתנוגרפיים למקום, כמו להסתובב בשישי בערב עם גרעינים, לגנוב לסוברואים את הסמל, לזרוק אבנים בכביש ולפעמים לעשות דאווינים עם טרנזיסטור, אבל סך הכל המקום נראה לי כשאר המקומות בעולם. אם היו מספרים לי על יקום שבו יש שירותים בבית ספר בלי סמחטה על התיקרה, לא הייתי מאמין. אבל למרות האפרוריות המשמימה של המקום שגדלתי בו, היה רחוב אחד שהאלקטרונים שם הסתובבו לכיוון השני. ברחוב הזה יכולת לשמוע קולות של פסנתר וכינור מנגנים משהו בלי פזמון. ברחוב הזה ילדים באמת אבל באמת לא הלכו מכות ובכלל שם, פה ושם, ראית ילדה עם סרט, ילד עם ספר וסוברו עם סמל . ולרחוב הזה, במקום שבו גדלתי קראו רחוב עמק איילון, אבל אנחנו קראנו לו רחוב הרוסים.

הילדים מרחוב הרוסים, שהיו איך לומר זאת בעדינות- רוסים, למדו להתקיים במרחבים שונים שהם מחוץ לרחוב הרוסים. בהפסקות בבית הספר הם התכנסו בפינות שלהם, מדברים ומצחקקים בשקט ובמקרה של להט באוויר הם הלכו כמה צעדים אחורה להתבדל מרוח המקום. פה ושם הם חטפו כאפה, אבל לעומת הגולאג של בבושקה, זה פיס אוף בורשט ועדיף היה להם לא להתלהם.

ובין הילדים של רחוב הרוסים היה ילד שקראו לו צביקה. ויום אחד אבא של צביקה החליט שהמקום שגדלתי בו, הוא אפור ומשמים וצריך קצת תרבות ואבא של צביקה הודיע שהוא עושה קרקס. וביום המיוחל, כל התושבים של המקום שגדלתי בו ישבו על הטריבונות של מגרש הכדורסל עם גרעינים, לראות קצת תרבות. את התרבות פתח ראש המועצה בנאום של חצי שעה ואמר בסוף שהוא חייב לזוז כי הוא מאד ממהר. אחר כך עלו כמה בנות מקבוצת הגלגיליות והביאו בסללומים לשיריה של עפרה חזה. אם אני לא טועה, ואולי זה התפלח לי לזכרון, היה גם קטע ברייקדנס ובסוף הגיע הרגע שכולנו חיכנו לו, אבל רגע, תנו לי לתאר את הסיטואציה של הרגע.

אבא של צביקה היה קטן אבל גדול. הוא היה גבוה לעומק ויכולת בברור לראות שהוא בגודל קוב לא כולל הרגליים. הוא נעל נעלי ספורט ירוקות בלי סוליה, גרב גרביים אדומות עד לברכיים, לבש ספידו עם שלייקס והתעטף בהמון המון שערות על הגוף. היו לו כל כך הרבה שערות בגוף שהיה קשה לעמוד כמה מטר מהמטר המרובע זה שערות וכמה מטר זה גוף. "שימי לב", הוא אמר במבטא רוסי כבד, "אני עמד לעשות משהו מסוכן, שעוד לא ראים בישראל, אני עמד לרוק אש". אבא של צביקה לקח לפיד ביד אחת וביד שניה בקבוק של וודקה, מילא הפה בוודקה, ירק בלפיד, עשה קולות של דרקון והאש אשכרה יצאה לו מהפה. הקהל לא ידע את נפשו מהתלהבות, כולם מחאו כפיים ומאותו רגע לא נשמע שום גרעין מפוצח. ואז אבא של צביקה אמר: "עכשיו אני עמד לעשות משהוא יותר מסוכן, לא ראים בישראל, אני עמד לבלוע אש!". אבא של צביקה לקח ביד אחת את הלפיד וביד השנייה את בקבוק הוודקה לגם לגימה מהוודקה, הכניס את הלפיד לפה, עשה קולות של דרקון והוציא את הלפיד מהפה בלי האש. הקהל נכנס לאקסטזה, אנשים התחבקו, סיגריות עפו באוויר, סוברואים צפרו ומה לא. "עכשיו אני עמד לעשות משהו מאד מאד מסוכן", אמר אבא של צביקה ועשה מבט מפחיד, "אש זה לא משחקת! זה רק אומן כמוני עם דפלומה עושה. אש לא משחקת!", הוא צעק על כולנו, " אני עמד לגעת אש בגוף שלי". ואבא של צביקה הדליק את הלפיד שהיה ביד אחת וביד השניה הוא לקח את בקבוק הוודקה, הרים את הבקבוק וודקה לפה, רוקן את כל הבקבוק וודקה, לקח את הלפיד עם האש והתחיל להתמרח עם הלפיד בכל הגוף -בגב בבטן, מתחת לבית השחי בצוואר, על הפנים, בספידו ואיפה לא. הקהל השתגע, כולם עמדו על הרגליים וכמה אפילו עשו קולות של דרקון. אבא של צביקה נשם נשימה, הצמיד את שתי רגליו עם הגרביים ,קד קידה של תשעים מעלות ונשאר ככה איזו דקה.

האמת, שלא רק אני שמתי לב, היו עוד כמה, אבל הם חשבו שזה חלק מהמופע. כי בזמן שאבא של צביקה קד קידה כמה שיערות מהגב התחתון הפכו ללפיד קטן. והלפיד הקטן הזה תוך כמה שניות הפך ללפיד מאד גדול שהתגלגל על הרצפה יותר מהבנות עם הגלגליות, אבל במקום לשמוע את עפרה חזה שמענו קללות ברוסית ומזל שמאיר אבא של יהודה כהן זכר איפה המטף. אחרי שהוציאו לאבא של צביקה את כל הקצף, גלינו שהוא רק שני שליש קוב וגילנו גם שקללות ברוסית זה משהו מהתרבות הרוסית שאפשר סוף סוף להעריך ושחבורת הילדים הרוסים (וצביקה אם מישהו שואל) נעלמה כלא היתה ושלברק ספדה יש שמונה סמלים של סוברו במחזיק מפתחות. גילנו גם שהיחיד שלא התרגש מהסיפור זה אבא של צביקה. הוא לבש על הכל את הג'ינס והחולצה המכופתרת וחזר הביתה כאילו כלום.

הלא מה זה להישרף באש לעומת הגולאג, זה פיס אוף בורשט.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול