גנדי- סיפור חזק

עודכן ב: פבר 4

לאחרונה החברה מהצבא יצרו קשר בקבוצת המנשמע, והנה עוד תקופה עלומה מלווה אותי שוב ביום יום האחרון. פתאום אני מוצא את עצמי מתקלח במים פושרים, לוקח אפטר של כמה שעות בבית שמש ולעיתים , לא עלינו סופר את הפז"מ . סך הכל, אין תלונות, במשך שלוש שנים הפרחתי בלונים וספרתי עננים באחד המקומות הכי כמוסים בארץ. ואם יעלה אי פעם מחזה בנושא, התפאורה תסתכם בספסל קק"ל, קקטוס וקצת חול על הבמה. את התרחישים אחסוך בפניכם למען האויב לא ידע והמורל הלאומי יישאר בגבול הטעם הטוב.

בכל אופן בקבוצות שנפתחות אחרי 26 שנה, יש מן עניין כזה, של לשמור על חיוניות הקבוצה. כלומר מצד אחד יש התרגשות גדולה והמון מה לספר. אבל מהצד השני זו הקבוצה החמישית שנפתחת השבוע ויש חשש לבקע את סכר המלמלת. יש מן הבנה הדדית בין החברים שבניגוד גמור לכללי השהות יחד לפני 26 שנים, הפעם כל מילה וכל תמונה תבחן קלה כחמורה לפני שתשלח, הלו זו דרכה של קבוצה ששורדת.

ונכון שיש את ההיא ובמקרה שלי זה ההוא שפתאום מתחיל לשלוח דברים לא קשורים כמו, פרשות שבוע, בדיחות על פרסים, תמונות של ביבי, תמונות של בבה ובעיקר הרבה תמונות של עצמו. לא מהצבא, אלא תמונות מהיום, פעם עם דגל ישראל ופעם סלפי באוטו, ופעם אחרי שקנה ג'ינס חדש בקיצור – מפציץ. ומתוך שצף התמונות, עברה בי אדווה של משובת נעורים. מן ציניות קרירה שמתלבשת בול במידה ומתפעלת את כל המערכות. ובתמונה ה32 שהברנש הלא מוכר שלח תמונה שלו מחויך ללא שום רמז לסיפור או מסר מאחורי הקלעים, היד שלי (ימין) התחילה לכתוב את המילה "חזק" (במובן המחליש). למזלי דווקא היד השנייה, נתינת החלק היצרי של המוח, סירבה ללחוץ על חץ השליחה. זו הבינה, לאחר נסיון כבד שנים, שהמוות והחיים ביד הלוחצת. היא אילצה אותי לעצור, לנשום, ולהתבונן שוב באדם המחויך... ופתאום, את מי אני רואה.

זה היה בחורף 1993, אני וטל, בתור חיילים מהניילונים , הגענו מפוחדים עד לשד עצמותנו לבסיס שנמצא במקום הכי צדדי של אמצע שום מקום. שמענו על קבלות הפנים לחדשים בבסיס, מודיעין אויר זרק משהו. מתיחות עם תיזוזים בלי סיבה, בריחה מאנטנות ורובוטים אוכלי אדם. אך למרות השמועות, את פננו קיבל בחום סמל ראשון בשם גנדי. כבר ביום הראשון גנדי ליווה אותנו בהסבר על הבסיס. דאג לארח חברה בחדר האוכל, שמר עלינו משואלי המדבר הטורפים. כשנשארנו שבת, גנדי שלף לנו את הביצים הכי חומות מהלמטה של החמין, והוציא אורנג'דה קרה מהארונית. כשגנדי היה בסביבה תמיד הציפורים שרו, הפרחים בקופסת השימורים רקדו ואפילו הקקטוס של יואל שבדרך כלל היה בפסיב אגרסיב, הקרין חיוביות.. תמיד צחק, חייך ואמר מילה טובה.

אחרי חודש הוא השתחרר. כולם בבסיס היו עצובים, אבל אנחנו הרגשנו שהאח הגדול עזב את הבית. וזהו מאז לא ראיתי אותו. והנה אחרי 26 שנים, הוא מופיע שוב בחיים. מחייך, שולח תמונות ומפזר באוויר תום והדר שלא נרפו ממנו עם התחספסות הגיל. ואני לעומתו, שועל מדבר טורף, כמעט שלפתי לעברו את טפירי. במחשבה שניה, במקום "חזק" שלחתי לו שאני אוהב אותו וזוכר לו חסד נעורים. והוא שלח שאשתו מתלוננת שהוא טוב ונחמד כל הזמן עם כל העולם והמשיך לשלוח תמונות.

תמונות שמזכירות תקופה עלומה ויפה וגורמות לבן אדם לחייך.



0 צפיות0 תגובות

© 2021 כל הזכויות שמורות לעומר ראובני, אין להעתיק, לשכפל

אתר זה הוקם ועוצב על ידי המאוורר

עומר ראובני, 054-4700390

omersantur@gmail.com