אבו-סיפור בתנועה

"אהלן אבו דאוד, אוסמה נתן לי את הטלפון שלך. אתה יכול לאסוף אותי מהגבול היום?". ככה אתמול פתחתי את הבוקר, בהודעה קולית בואטסאפ, זה היה בערך בשעה 11 אחרי שהספקתי שנת צהרים בבוקר והחלטתי שסיני צריכה להתחיל מהבית.

אחרי חצי שעה, אבו דאוד חוזר בקול שקט ובדציבל של בדואי הוא אומר: אין בעיה אני מחכה פה".

ב 14:00 הצלחתי לצאת מהבית. לא שניסיתי לצאת כל מהר. ישבתי מול המעיין הקטן שלי שתיתי קפה, היתי עם ג'ולי ואם יש תובנה שהצלחתי לממש זה שאת סיני מתחילים עוד מהבית.

בדרך אני משאיר הודעה לאבו דאוד: אני אגיע לגבול בערך בשש ונפגש בשש וחצי. " אין בעיה אני מחכה פה", הוא משיב. שש הפך לשבע. בדרך לא היה לי חשק לעקוף, עשיתי כמה עצירות, אכלתי בנאות סמדר מתחת לעצים.

אור של שמש שמסיימת משמרת רוקדת על העלים.

אפילו שהוא מחכה כבר שמונה שעות, אני מרגיש בנוח, הכל טוב, את סיני מתחילים עוד מהבית.

שבע וחצי אני יוצא מהגבול ומזהה מיד את אבו דאוד. בדיוק כמו בתמונה. גלביה לבנה, כפייה עם משבצות אדומות ושפם.

יושב ומחכה.

באחד הרגעים שהוא הזיז את הראש הוא רואה אותי ומיד ניגש אלי בלחיצת יד חמה

" הגעתי", אני אומר בגאווה, "ניסע?".

" וואלה חבל על הכסף שלך", הוא עונה, "יש כאן טרזיט מלאה באנשים, סע איתם,".

האמת יצא קלף, איך שנכנסתי כבר הנהג סגר את הקשירה וחיכינו רק 20 דקות עד שההסעה תצא.

מהחלון אני רואה את אבו דוד יושב על גבעונת ומסתכל על הכביש עם עוד חבר.

אני מחייך וחושב, " וואללה זה, התחיל את סיני עוד מהבית"