פסנתר- סיפור עם תקווה.

עודכן ב: פבר 4

אם היו שואלים אותי עד לפני כמה שנים מה סדר היום שלי, הייתי אומר ששעתיים מתוך העשרים וארבע, אני מחפש את המפתחות של האוטו. בכלל עד לפני כמה שנים התקשורת שלי עם ג'ולי היתה מושתת על "איפה המפתחות של האוטו?" ומשאלות הלב שלי הצטמצמו בלמצוא את המפתחות.

לפני כמה שנים ההורים שלי הביאו לנו את הפסנתר שלהם ובשבילי זה היה מן הגשמת חלום, אפילו יעוד . כשהיינו ילדים, לא שאפנו להיות עשירים או מפורסמים, מבחינתנו הטוב המוחלט היה לקבל את הפסנתר. וזה לא סתם פסנתר, זה משהו גרמני מהמאה 19. עשוי מאלון אורגינל מגולף למשעי מעשה ידי אומן. כל קליד שווה כמו רחוב בבוקרשט. השחורים שלו, כנראה סיימוM.A מדעי הרוח בסורבון. זה פסנתר שהיה כוכב הנשפים של וינה, הוא ניגן בפני מלכים ורוזנים מבוואריה ועד פרוסיה רבתי. יש מצב שהוא הופיע בעיתונות המודפסת ובמדורי הרכילות של מוסקבה. בקיצור משהוא אולטראקלסה.

בשנות ה70, אבא שלי החליט שהוא רוצה לנגן בפסנתר ואיך שהוא, הוא קנה אותו מאחד העולים מברית המועצות. העולים החדשים מרוסיה באותה תקופה היו ציוניים וול דאן. כאלו שברחו מרוסיה על ידי התחזות לפלופלור, צלילה בנהר קפוא, הסתתרות בתוך גופת דב ואכילת קמיצה לשם הישרדות, אבל מה, כל אחד מהם הצליח להגיע לארץ עם פסנתר. אבא שלי היה מנגן על הפסנתר, כל ערב שבת , וזו הייתה שעת קודש אמיתית. הוא ניגן כל כך יפה עד שהמלאכים היו נשארים גם לקינוח. הוא ניגן כל כך יפה שהיין של הקידוש השתבח בכוס, שלגונדי נוסף תבלין של ניגון, שהבאסה מהסוף של הסרט הערבי נשכחה כלא היתה ועוד הרבה סיפורים חסדיים סביב הניגון של אבא שלי.

אנחנו הילדים לא ניגנו בפסנתר, אבל תמיד התווכחנו למי הפסנתר יעבור. והנה בסוף הוא עבר אלי. ואני הגשמתי חלום. לא, אני לא מנגן על הפסנתר, ואף אחד מילדי לא מנגן. אבל מאז שיש את הפסנתר בכניסה לבית, אני שם עליו את המפתחות של האוטו בכל פעם שאני נכנס. ומאז המפתחות לא הולכות לי לאיבוד, וכך הגשמתי חלום אפילו יעוד.

אבל לפעמים אני מסתכל על הפסנתר בעצב וחושב, תראו מה זה חיים, פעם היית הכוכב של ארמון שנברון והיום אתה....מחזיק מפתחות.



1 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול