צלחת-סיפור פרסי

כשהייתי ילד, היה במשפחה מנהג מקודש ללכת כל מוצאי שבת לסבתא שלי בקטמונים. בסלון נפגשו כל הדודים והדודות (והיו הרבה דודים ודודות), ישבו סביב שולחן עם פיצוחים קלויים בתנור, תה עם קוביות סוכר ועוגת חנק שפותחת את הנשימה. סביב השולחן הדודות והדודים סיפרו אחד לשני צרות, משאלות, אהבות ומכאובים וזכו לנחמות ולסיפורים מרפאים. אבל לא על זה רציתי לספר.

בחדר הסמוך נפגשנו כל הבני דודים והדודות (והיו המון בני דודים ודודות), שם הבני דודים דודות הגדולים הפעילו את הבני דודים דודות הקטנים במשחקים, הצגות, פעילויות ריטמודידקטיות ועוד. מידי פעם התגנב בן דוד לסלון של הדודים ואכל עוגת חנק שפותחת את הנשימה. מידי פעם התגנב דוד לחדר הילדים וביקש שקט. והיה את הטקס שחיכינו לו כל השבוע. סבתא שלי נכנסה לחדר עם שקית טופי. זה היה הטופי הכי טעים בעולם. אחד כזה שלא עוזב את השיניים הראשונות שנוגסות בו. טופי שאחרי שעה של מלחמה איתו הוא מסרב להתכלה בפה. ומרעש ילדים משחקים התמלא החדר ברעש לעיסות טופי של ילדים שמחים. אבל לא על זה רציתי לספר.

בחדר של הילדים היתה המיטה של סבתא שלי, ארון קיר וכוננית עם שתי דלתות זכוכית. מעבר לדלתות הזכוכית של הכוננית היו שלושה מדפים. על המדף הראשון עמדו צפופים, שני קנקני תה מחרסינה, כמה כוסות זכוכית, תפוז מפלסטיק ועוד כמה דברים. על המדף השני עמדו צפופים כמה תמונות של בני משפחה עם עוד כוסות זכוכית ועוד כמה תפוזים מפלסטיק. רק על המדף הגבוה עמדה צלחת אחת ולידה לא העזו לעמוד לא כוס ולא תפוז. ועל הצלחת היו דיוקנואת של גבר ואישה. ששאלתי את דוד ישראל, מי אלו הגבר והאישה, הוא אמר לי שהם המלך והמלכה של פרס. ועל זה רציתי לספר

מאז, כשאנחנו הנתינים שיחקנו בחדר, המלך והמלכה התבוננו בנו ממעלה הכוננית בגאווה ממלכתית. הם אף פעם לא כעסו כשהרעשנו או לא עמדנו יפה בתור לקבל את הטופי. תמיד עמדו זקופים, גאים וממלכתיים ואני מאד הערכתי אותם על כך ונהגתי לכבד אותם לשלום בכל פעם שהגעתי לסבתא ולפעמים מבלי שאף אחד ידע, אפילו קדתי קידה.

כשסבתא נפטרה הדודים והדודות השכירו את הבית בקטמונים. מאז הם הפסיקו להפגש כל מוצאי שבת, לאכול עוגת חנק, לספר על מכאובים ולזכות בנחמות. החדר ליד הפסיק להשמיע קולות של ילדים לועסים טופי והרכוש המועט שהיה, התחלק בין האחים. הפרדה מסבתא ומהבית היתה מכאוב גדול ולצערי באותו הזמן לא יכולתי לדרוש אף סיפור מרפא.

עברו שנים הריחות של הפיצוחים הקלויים, הטעמים של הטופי ועוגת החנק עדיין לא חילחלו אל באר השיכחה. אבל באחד האירועים ניגש אלי דוד מנחם, הוציא מהתיק את הצלחת ונתן לי. "שמרתי בשבילך, ידעתי שאהבת אותה", הוא אמר ונפרד ממנה.

הצלחת עכשיו תלויה בהוד והדר על הקיר בסלון שלי. ולמרות שיש בבית הרבה רעש של ילדים משחקים ולועסים, המלך והמלכה של פרס מתבוננים בגאווה בנתניהם החדשים. הם אף פעם לא כועסים. תמיד הם זקופים וממלכתיים. ואני מאד מעריך אותם על זה, מבלי שאף אחד ידע.