אם אי פעם אביים סרט על ילדותי, אני אצלם אותו בשחור לבן. זה לא בגלל שאני עתיק עד כדי כך, או כדי להכניס תבלינים קלאסים לסינמה. לא. אני אצלם את הסרט בלי צבעים מהסיבה שבזיכרון שלי אין צבעים בגבעת זאב. המדרכה, המרכז המסחרי, החורף ואפילו הקיץ היו כולם באפור ואני מדבר על מקסימום עשרה גוונים, לא יותר. כשהכל אפור העיין יודעת לפתח רגישות בין אפור שמח לאפור עצוב. אפור עם תקווה ואפור של ייאוש, אבל אני זוכר איך מתי שהוא בכיתה ט, ראיתי צבעים שהספקתי לשכוח.
זה היה יום חורף אפרורי, אבל על המדרכה האפורה הלך לו היצור היפה ביותר עלי אדמות. היא לבשה מכנס אדום קצר שמתחתיו ניצבו זוג גרביוני צמר מסודרים בפסים של סגול, כחול צהוב. נעלה מגף עקב נמוך בצבע ירוק בקבוק. התכסתה במעיל כתום עם צעיף ורוד ושיער צהוב. וכל צעד שפסעה בו ראית שאלומת אור בוקעת ממנה ומזכירה לעצים הערומים מה לעזאזל צריך בשביל קצת פוטוסינטזה. זה היה היום הראשון שראיתי את טל-המורה הראשונה שלי לתיאטרון.
המתנ"ס הזמין אותה מתל אביב, והיא ארגנה קבוצה של חמישה חברה שאוהבים קהל. היא הראשונה שבקשה ממני להיות מי שאני, אמרה שצבעים זה דבר יפה, ששטויות זה דבר רציני, שלא צריך לחשוש מנוכחות ושהמקום שלי הוא על במה. ובכל פעם שהיא ירדה מקו 471 ראיתי פיסת שמיים כחולה, פרח אדום, עשב ירוק.
היינו שם גלית זנגוויל, טלי פלחן, אפרת יושע, ליאת עופרי ואני. וביום חמישי בחמש, הכיתה בקומה השניה של ממלכתי א הפכה לארון הקסמים. השמענו קולות, הרעפנו מחוות, צחקנו, בכינו. וטל היתה כמו הדודה שנותנת לך לאכול את מגש הבונבוניירות שאסור לאכול, אבל היא היתה מן דודה יפה, הכי יפה עלי אדמות.
ההצגה שעבדנו עליה היתה מבוססת על "דרך חגב" מספר סיפורים מצחיקים של מאיר שליו. אני קבלתי את כל התפקידים הזכריים. הייתי מוקי הכלב בפרסומת לספרי נגד קרציות ושאול הג'וק שקופץ כל הזמן וכולם מנסים להרוג אותו. "שאול הג'וק עומד על משטח השיש וחושב שהחיים הם מקום נפלא להצמד אליו", גלית קריינה ככורזת במשחק אגרוף וטלי פלחן רדפה אחרי כל הסצנה עם מטאטא. את מופע הפתיחה לקחנו ברצינות אמא של ליאת תפרה את הבגדים, הגיע נגן מתל אביב, יעקב מהמתנ"ס תלה על כל עץ רענן פשקביל, אולם הספורט נפתח לרווחה, ולא היה אחד מהגבעה שפספס את הפרימיירה . כמו בספרים אנשים מחאו כפיים, ראש המועצה לחץ יד , כמה בנות חייכו והכל היה צבעוני- השמים הפרחים העצים- הכל. טל אמרה שאנחנו קבוצה מעולה וחייבים להמשיך ושהיא אוהבת אותנו. נפרדנו בחיבוקים והיצור היפה עם הגרביונים הצבעוניות והמגפיים הירוקים והשיער הצהוב עלה לקו 471 ונעלם.
אחרי שבוע היא לא חזרה. המתנ"ס אמר שנגמר לו הסבסוד למפגשים האלו ולהביא מישהו מתל אביב זה הרבה כסף. הצבעים בגבעת זאב לאט לאט חזרו להיות בגוון אפור.
ואני הסתכלתי יום יום על השמים האפורים וחשבתי שהחיים הם מקום נפלא להצמד אליו.
Comments