סימנים-סיפור ודיקור

את נוחי דנקנר פגשתי בקליניקה של ד"ר לו, מדקר מדופלם ממונגוליה. ישבתי בקבלה, ליד הפסלים, כשלפתע שמעתי מאחורי מבטא ישראלי כבד:

"my name is Nochi and it was my pleasure to break my hand for you "

ה "My name is Nochi", עורר את חשדי

אחר כך " It was my pleasure to break my hand", העיר את צוות החרום.

וב"For you", הסתובבתי ונעצתי מבט.

מולי נעמד חרדי קשיש בן 90 אולי 93, ולידו האיש מכותרות הכלכלה עם מכנס שלושתרבה, גופיה, כפכפי קרוקס וגבס על היד.

הקשיש החביב לא כל כך הבין את הסיטואציה. הוא בסך הכל הגיע להמשך טיפול, אוחז ביד אחת מקל וביד השניה כוסית שתן, כשלפתע איש מגודל מחבק אותו מהתרגשות. אבל נוחי לא ויתר הוא התבונן לעינו של האיש ובקול קצת יותר רם חזר:

my name is Nochi and it was my pleasure to break my hand for you" ".

הקשיש אימץ את אוזנו לשמוע וכשהבין אמר במבטא יידי כבד: ", all riht All right".

אני נשארתי נועץ מבט בנוחי, כשלפתע המבט הופנה אלי ואלו היו כמה רגעים של נעיצות עיניים הדדיות. תקראו לזה קרב יריות מי ישלוף ראשון. מהתבוננות ראשונית, די מהר הבנתי שהבחור הוא אלוף בהתבוננויות.

"אני חייב לך הסבר", הוא אמר, "אתה יושב פה כבר דקות ושואל את עצמך 'מה הסיפור?'. בוא!" הוא ציווה ואני מיד נעמדתי. ה' The Marker' המהלך, התקרב והניח את היד הלא מגובסת על הכתף שלי.

"בוא נצא", הוא אמר והוליך אותי לכניסה של המבנה ליד המדרגות.

"דע לך שאני אף פעם לא בוכה", הוא התחיל במשפט שמבטיח התחלה של סיפור טוב. "ולא שאני לא עובר דברים. אני עובר ומתמודד, הכל סימנים.

לפני שבוע הייתי בהזכרה של סבתא שלי והסבתא הזו זה הבן אדם שהכי אהבתי בחיים. אהבתי בה הכל, אפילו את האמה של כף היד שלה שהיתה מוצבת בחלק העליון בזווית 90 מעלות. מאז שהייתי ילד, הייתי מבלה אצלה שעות, לא רוצה שהביקור יגמר. כשהיא נפתרה לפני עשרים שנה הייתי עצוב אבל לא בכיתי וגם בהזכרה עצרתי את הדמעות.", הפעם שמתי לב שלחוחית העין שלו קצת לחה.

"לפני שבועיים הייתי באזכרה שלה, ומשם היה לי תור לד"ר לו", הוא ממשיך לספר "ואיך שאני פותח את השער, אני רואה את הקשיש שראית מקודם, מועד ונופל מהמדרגות. בלי לחשוב רצתי אליו וחצי שניה לפני שהראש שלו פוגע בפסל בודהה. שלפתי את היד להגן על הראש שלו וזו התרסקה מהמכה.

ד"ק לו נזעק וטיפל בי צ'ק צ'ק-כמה דקירות והכאב נעלם. כשהסתכלתי על היד שלו ראיתי החלק העליון של האמה ביד השמאלית נוטה ל90 מעלות, כמו סבתא שלי.

ופתאום התחלתי לבכות. אשקרה בוכה. כמו ילד. כל הבכי של החיים זרם לאותה בכיה."

מה אומרים אחרי דבר כזה? לא באמת? מה אומרים?. שנים אני מתאמן מול המראה, איזה משפט מנצח אומר לנוחי דנקנר אם אפגוש אותו לבד בקליניקה. ועכשיו הבן אדם מחכה, ואני רק מעכל.

"אחד הסיפורים המופלאים ששמעתי, והמקצוע שלי הוא להקשיב לסיפורים", זרקתי.

הוא מוריד את היד הבריאה מהכתף שלי ומתעלם ממה שאמרתי: "וזה עוד לא הכל, אחר כך גם התברר לי שהכל קרה ביום ההולדת של ד"ר לו".

ימים אחר כך חיכיתי לטלפון. דמיינתי איך אני חבר דירקטוריון , אחראי דסק קימעונאות או מינימום אחראי מחלקת העופות. אבל כלום, הוא לא התקשר.

למען האמת אני בדרך כל בוכה מכל דבר, אפילו סרטי בורקס הוציאו ממני כמה טיפות מהלחלוחית. אבל דווקא כשלא קבלתי טלפון התמודדתי.

בתכלס- הכל סימנים.