חברים שגדלו בקיבוץ אי אז יכולים היום להתוודות על הרבה פחדים שליוו אותם אי אז-תנים מיללים, חושך, בידוד באיזולטור ועוד מפלצות ושדים. לא הרבה יודעים, אבל אם יש משהו שהפחיד אותי כשהייתי ילדה בקיבוץ , זה רכיבה על אופניים. הצלחתי פחות או יותר עם המאמץ ברגליים, אבל עם היציבות היתה לי בעיה. הפחד הגדול שלי היה למעוד ואיך שהוא הצלחתי להסתיר את זה מבלי שאף אחד ישים לב.
יום אחד הודיעו בכיתה על טיול אביב לים המלח- והפעם הכריזו בגאווה שנרכב על אופניים את כל הירידות לסדום. את קולות השמחה של הילדים בקבוצה לא שמעתי, אלא רק את השקט הצורם של הפחד שהחריש את אוזני. ים המלח על אופנים?!. אם במישורים של הקיבוץ אני משתדלת לרכוב לאט ולעצור מידי פעם , מה יגידו הירידות של סדום?. אני זוכרת שבבוקר מוקדם עלינו על משאית וכולנו שרנו- אני רק הזזתי את הפה וכל המחשבות שלי היו: מה יהיה אם אפול ורק שהקבוצה לא תשים לב. אחר הצהרים המשאית עצרה. לאחר מנוחה וארוחה עלו כל חברי הקבוצה על האופניים ובלי לחכות יותר מידי החלו נוסעים בהתלהבות, יורדים בשירה וזעקות הנאה את הירידות התלולות. אני חיכיתי להיות אחרונה, עליתי בחשש על האופנים והתחלתי לנוע לאט שהרגל בעיקר נוסעת לאחור ומורה על עצירה במקום נסיעה. הירידות נראו לי כדבר הכי מפחיד והכי מאיים והייתי מוכנה לרדת הכל בקפיצה, רק לא על הדבר המסוכן הזה שנקרא אופניים. מרוב חשש לא יכולתי להתבונן באביב הירקרק של מדבר יהודה, מרוב פחד לא יכולתי לשמוע את קולות השמחה של הקבוצה ומרוב אימה לא שמתי לב שבכביש צצה אבן גדולה.
גלגל האופנים שלי פגע באבן ואני והאופנים עפנו אל תוף הוואדי. למזלי הטוב נחתתי על ערמת חול גדולה ורכה. למזלי הרע החול היה רך מידי ואני והאופניים נלכדנו בחול כשאני משתוללת ומנסה להיפרד ממנו. צעקתי לעזרה, אבל אף אחד לא שמע. התחלתי להזיז את כל הגוף בכוח והצלחתי להוציא רגל אחת מהחול ואחר כך גם רגל שניה ובלי שום הסבר משיתי גם את האופנים והעלתי אותם על הכביש.
שוב פעם הירידה נראתה לי נוראית ומאיימת , אך ידעתי שעלי להשיג את הקבוצה. הפעם דיוושתי בחוזקה קדימה וירדתי את הירידות במהירות שיא. הפחד כבר לא עניין אותי, אלא הרצון להגיע לקבוצה.
אני זוכרת שבסוף הגעתי. אף אחד לא שם לב לחול שהעל הבגדים, לפציעות הקלות ולגאווה האדירה שליוותה אותי. כולם היו מרוכזים באביב הירקרק של מדבר יהודה, בקולות השמחה ובאבנים שצצות מידי פעם על הכביש.
התבוננתי בכולם וחשבתי על המזל הטוב שלי ועל התושייה שלולא הם עוד הייתי תקועה שם בחול עד היום, מבלי שאף אחד ישים לב.
