את אלי פגשתי במנאלי, בקפה הקטן שליד הנחל. בניגוד לנוף המקומי, אלי לא שתה ולא עישן. הוא היה מסוג הטיפוסים שאני אוהב- מרוקאי מהשכונה שיודע אנגלית. הוא סיפר לי שבא מיפן אחרי 10 שנים והיו לו שם שבע בסטות. לא היתה באלי שום רברבנות או זלזול. גם ששאלתי אותו על היקוזה, הוא אמר שצריך לשלם להם כמה גרושים והם עוזבים אותך בשקט וככה סיים את הנושא. הוא למד שם שמונה שנים אייקידו או קיטיידו, בכל אופן משהו עם "י", "ד" ו"ק", אבל לא הרחיב, רק נתן לי בשתיקתו למלא את חלל הדמיון בכל מיני רישומים יפנים.
אחרי חמש שנים אלי הגיע אלי לדירה ברחביה. לא זוכר איך מצא אותי, אולי אני בכלל מצאתי אותו, בכל אופן הוא נמצא בחדר שלי יושב על הקורסה עם רגל חבושה ומקל. "לא יאומן, לא יאומן מה עברתי", הוא אמר. ממה שזכרתי מאלי, ה "לא" וה"יאומן" היו נדירות באוצר המילים שלו והחיבור ביניהם הצריך ממני להדליק סיגריה בחדר.
"לפני ארבע שנים, הגעתי לבייג'ינג", הוא התחיל, "עיר ענקית עם בתים חד קומתיים, כבישי עפר והרבה אופניים, חזרתי לשם אחרי ארבע שנים במנזר ומה אני אגיד לך -הגעתי אל העתיד-גורדי שחקים, כבישים, נתיבים, מכוניות...לא יאומן!" "מה?! הית ארבע שנים במנזר סיני?", שאלתי והכנתי עוד סיגריה לחידוד הקשב, "מה עשית שם?".. "למדתי שם קונג פו", סגר אלי את הנושא. "מה קונג פו? קונג פו כמו ברוס לי? ראבק שלך תספר!" דרשתי והכנתי את המצית. "אין מה לספר, יש מנזרי קונג פו בצפון, אתה משלם להם והם מלמדים אותך".
לא זוכר למה ולא זוכר איך, במנאלי הצלחתי להשלים את המילים של אלי בתמונות רצות, אבל הסיגריה שעישנתי עכשיו בחדר לא הציתה לי שום דמיון. "ספר!", דרשתי "מה סדר היום, איך המורים, מה אוכלים, איפה ישנים-ספר!". "שום דבר", הרגיע אלי, "אתה קם בארבע בבוקר, רץ שלושים ק"מ במינוס 30 מעלות, אוכל דייסת אורז מתאמן כל היום. המורים לא כל כך קשוחים איתך כי אתה תייר, אבל כן שוברים לך כל מיני דברים על הרגל, בועטים בך, אתה קופץ מפגודה, לא רציני". "ויש שם גם לא תיירים שלומדים?", שאלתי והדלקתי את הסיגריה השנייה. "כן, יש שם ילדים של איכרים שההורים שלהם שמים אותם במנזר מגיל חמש. האמת שהיה ילד כזה והמורה ממש התעלל בו. הילד כל הזמן בכה. בסוף לא יכולתי ואיימתי על המורה שאם הוא לא יפסיק אני אפרק אותו במכות". "והוא הפסיק או פירק אותך?" , שאלתי ולא שמתי לב שהאפר שורף לי את האצבעות. "לא", ענה אלי באדישות ," אז הכנסתי לו מכות ורק אחר כך הוא הפסיק". "די!", לא האמנתי "הכנסת מכות למסטר? הבאת לו בגמל שלמה? נתת לו בטיגריס?", צעקתי עד ששמעו אותי בתחילת אוסישקין. אחר כך קפצתי על המיטה מנפנף בידיים, עושה קולות ומפזר את כל העפר בחדר. "איך ניצחת את המסטר, יא ראבו, ספר!" דרשתי, תוך כדי הרמת רגל לכרית על הרצפה. "שום גמל שלמה ושום טיגריס", ענה אלי באדישות "נתתי לו מכות כמו בשכונה, השתוללתי עליו והוא לא ידע מאיפה זה בא, אבל עזוב את זה, אחרי ארבע שנים חזרתי לבייג'ין ואני אומר לך, ארבע שנים ואני במאדים-לא יאמן".
משם אלי שתק וכשהבנתי שנקודת השיא בסיפור התפזרה בעשן שאלתי למה הרגל שלו חבושה
"אה זה?...", חייך אלי באדישות, "חזרתי לאמא שלי, לרמת ישי וכשיצאתי מהמטבח למרפסת נפלתי במדרגה ושברתי את הרגל".
