בכל מיני אירועים חברתיים, יש מן עניין כזה שג'ולי מבקשת שאני אספר על המפגש הראשון של ההורים שלי עם ההורים שלה. אני משום מה קצת מחכה עם זה, הלוא בשביל להשחיל סיפור צריך מרווח הזדמנות מאד ספציפי. ג'ולי שמבחינתה סיפור טוב הוא רב נסיבתי, טומנת לי מלכודת ומתחילה לספר את הסיפור ואני כמו תמיד אוכל את הגבינה. "לא ככה מספרים את זה! צריך לתת רקע, מי הדמויות, מה הקולות, איזה ריחות-אי אפשר ככה להתחיל את הסיפור עם עובדות", אני מפציר. זו החיידקית שהבינה שאני עמוק ברשת, סוגרת את האסטרטגיה במילים "אז סבבה, אתה כל כך רוצה לספר, אז תספר, אתה".
חודש לפני החתונה שלנו, הזמינו הראובניs את הבינסטוקs לארוחת היכרות של שבת בוהרים. עד פה הכל טוב ויפה, הורים נפגשים, דברי נימוסים, נחמד ומקסים. אמאמא וכאן כבר יש בסיפור מה קוראים אותו קונפליקט, בעוד שההורים של ג'ולי הם בני הבריטיש קולצ'ר, ההורים שלי מגיעים מהתרבות ה....אממ... נו טוב זה קצת מסובך. זה לא שההורים של ג'ולי לא גדלו בבתים יהודים ולא אכלו עד זוב דם קישקע בשבתות, אבל בדיוק מאותו הקישקע הם ברחו בעלומיהם והעדיפו עם כוס התה שלהם כירכוני מלפפונים.
אצלינו לפי המסורת אכלו כריכי מלפפונים רק בדרך לים, מאחורה באוטו, בין הקציצה והביצה וגם אם להיות כנים, המלפפונים היו קישוט לאיזה שניצל או צלי מהמקרר ו"בובס יור אנקל".
כמה ימים לפני הסעודה התבקשנו לבקש שלא יהיה הרבה אוכל במפגש. הבקשה הגיעה לדעתי מכמה סיבות אפשריות. קודם כל, על פי כללי הטקס לא נהוג להעמיס על הבטן בשעה 11 בבוקר. דבר שני הצירוף של הרבה אוכל בשבת עלול לפעור זכרונות ילדות לא נעימים והסיבה השלישית היא שוירוס לא מנומס במיוחד חגג במעי חמיי לעתיד.
"רק משהו קל!", וידאה חמותי לעתיד בערב שלפני. אני מתוך נימוס העברתי את המסר, מה שהתפרש אצל הורי כמשהו מאד לא מנומס.
בשעה 10:59 וחצי הופיעו מחותני ומכיוון שיש לי עין חדה הספקתי ללמוד מה ההבדל בין חיוך לחיוך ושמתי לב שהחיוכים של האורחים לא אפויים עד הסוף כשהם הסתכלו לכיוון השולחן.
על השולחן חיכו להם: סלט חומוס, סלט חצילים בטעם כבד, סלט כבד קליל, סלט סלק מבושל, פלפלים בחומץ עם שום, חומץ עם כרוב לבן קצוץ, כרוב סגול קצוץ עם מיונז, מיונז עם ביצה ותפחי אדמה, תפחי אדמה בתנור, פיתות מהתנור, ממולאים מהתנור (עם בשר ואורז), חציל מהתנור (חצוי עם טחינה), דיאט קולה, דיאט אורנג'דה, דיאט אשכוליות , שוואפס לא דיאט ,אם מישהו ירצה להתפרע .
ומלפפונים חמוצים.
המוזמנים סימנו בעיניים סימן של מה עושים ומיד נרקמה אסטרטגיה .היא תעשה הרבה רעש עם המזלג והוא יקריב את עצמו למענה ויאכל כמו ילד טוב.
אמא שלי שבכל מה שקשור לאוכל היא חדת עין ותיקה, שמה לב לקשקושים במזלג ולכן מבלי לשאול יותר מידי היא לקחה לאורחת את הצלחת ומילאה אותה בכל הארסנל תוך שהיא מפצירה באורח "תאכל! בקושי שמת כלום על הצלחת, בוא אני אכין לך פיתה".
לא אלאה אתכם בתאורי לעיסה ועיכול, אבל הקרבה היתה, הו הו איזו הקרבה. לקול הפצרות המארחים נאלצו הבינסטוקs לסיים את כל הצלחת. היא נשענה לאחור והוא הג'נטל תמך ואף הצליח להוציא כמה מילים. שניהם שאפו מהאף נשימות ארוכות- מה לא עשו חמי למען הזוג הצעיר וכשבליל המילים החל להדלדל היה תורו של אבא לקום ולהכריז- "טוב נתחיל עם המנה הראשונה!"
על השולחן הוגשו שישה בורים גדולים, עם פלחי לימונים ושום בחריצים, סלט חסה עם אגוזים, תפחי אדמה חצויים, רבעי לימונים ומלפפון חמוץ.
הפעם אמא לא לקחה סיכון והקדימה את האורח כשהגישה לאורח צלחת מלאה בכל טוב. בחדות עין היא פירשה את חוסר התזוזה של האורחת כהסכמה למלא לה את הצלחת פעם נוספת בתוספת מלפפונים חמוצים.
אחר כך הוגש מרק גונדי, שקדי מרק ו....מלפפון חמוץ.
אחר כך הגיעה המנה העיקרית שכללה צלי כתף , אורז פרסי עם שקדים וצימוקים, כרעי עוף בדבש וסויה, עוף ממולא באורז, הסלטים מהסיבוב הראשון בחזרה למערכה הרביעית. באמצע הסעודה האחרונה היתה דרמה קטנה סביב המלפפונים החמוצים שנשכחו.
את האוכל הורדנו עם עוגת הבית , תה נענע מהסרביס, קלמנטינות ושאר פירות העונה, פיצוחים ועוד שאר ירקות.
מה אגיד לכם, כנראה ככה זה בטבע והורים לפעמים צריכים להיות לביאה בשביל הילדים. הם סיימו את כל הצלחות. אמנם המבט היה קפוא בשעת מאמץ-אבל שורה תחתונה הם נתנו עבודה גופנית ועבודה מנטלית.
השעה היתה כבר 16:00. אמנם עזרנו להם לקום מהכיסא ולהעלות אותם לאוטו, אבל סך הכל האירוע נגמר ברוח טובה.
האמת שעל פי כל הכללים, כאן הסיפור צריך להסתיים, אבל ג'ולי אוהבת להיצמד לעובדות. "תספר מה היה למחרת", היא אומרת.
"עזבי מה היה למחרת, זה לא חשוב", אני מבקש. אבל היא מייד מאיימת שהיא תספר ואני נכנע.
למחרת אמא שלי מתקשרת: "עומר, מאד נחמדים ההורים של ג'ולי, אבל לא יודעת ....ראיתי שאמא ג'ולי קצת שקטה. יש לי עין חדה, אני חושבת שלא היה מספיק אוכל".
