לפני שנים ניתנה לי הזכות להופיע עם הגדולים ביותר על במה אחת. היינו "פרלמנט ירושלמי" בניצוחו של יהודה עצבה האדיר. חבורה של פרפורמנס מהשורה הראשונה בוגרי המכולת של מזרחי, החמרה של סורמלו ומאפיית אביחיל. כאלו שבלי להתאמץ לוקחים אותך לסיבוב בירושלים של שנות ה40, קונים לך בדרך במבליק בחצי מיל ומחזירים אותך למקום מבלי שאף שוטר בריטי ישים לב. אותם מספרים ירושלמים לימדו אותי שמקור תנועת הגוף מתחיל מהלב והלב הגדול במיוחד היה שייך למספר ששמו שלום עזרה.
שלום עזרה אף פעם לא גילה מה הגיל שלו, הוא רק אמר שהוא נולד בחברון והוא מפליטי תרפ"ט. הוא גדל בבוכרים ושיחק עם הרב עובדיה כדורגל, למד בשבעה בתי ספר בעיר ולכן הוא יודע שמונה שפות, חי על שמן הרינג שסחט מהכיפה ובגיל צעיר התגייס לפלמ"ח.
שפת האם שלו היתה חברונית עתיקה. הפועל בא לו לפני הנושא ולכל אות היה צבע. לכן כשהוא סיפר את סיפור "התרנגול", יכולת להבין שלגבר היו נוצות צבעוניות זקופות, ראש מורם וקול קורא. אותו תרנגול לא היה לשלום סתם חיית מחמד, אלא שימש לו כחבר אמת ולכן אצלי הסיפור תמיד נעצר כשאמא של שלום בקשה ממנו לקחת את אותו בעל כנף לשחיטה. שלום המשיך את הסיפור בוויכוח בין רבני ירושלים האם הוא כשר.
כזקן השבט, ולא שהשבט היה צעיר, ידע שלום להקשיב לסיפור. "לא על זה רציתי לספר", נהג לומר אחרי מונולוג של 20 דק' ומשם נכנס למאורה אחרת. את אותו סיפור שמעתי מנקודת מבטו של התרנגול, רב השכונה וחייל בריטי שלא אהב במיוחד ילדים. לפעמים בדרכו אל השוחט, נעצרנו באחד הסמטאות ושמענו מה מתרחש באחד הבתים או מה היא שושלת היוחסין של אשת הרב.
הוא לא סינן שום דבר והאמת שלא היה איכפת לו. מה כבר יכול לעצור מישהו שעבר פרעות, תש"ח ושחיטה של חבר טוב.
פעם בערב סיפורי מאה שערים, כשסבתות חרדיות הביאו את הנכדים לשמוע על ילדותן, עלה שלום וסיפר מה קרה שם. רבע שעה, ניסו יהודה עצבה והרב גליס לחטוף לו את המיקרופון, סבתות כיסו לנכדיהן את האזנים ושלום המשיך. עומד על הבמה בראש מורם כמו תרנגול צבעוני וקורא מי עמדה ובאיזו פינת רחוב.
לפעמים היה תופס אותי מחוץ לזרקורים ומספר. סיפר איך נקם אחרי הפיצוץ של האוטובוס לאוניברסיטה. על תש"ח. על הגנה על היקב במוצא. על ניצולי השואה מרומניה שהיה ממונה עליהם וגמרו במוצא את כל היין מהחביות. איך כולם גמרו שם את החיים. על זה שחזר לבוכרים עם הג'יפ, עלה למאה שערים אסף כמה ילדים חרדים, נתן להם נשק שלא יורה והכניס אותם לקו האש.
על יוסל הילד שקיבל כדור בין העיניים כשהוא עדיין מסתכל על שלום.
"ואני לא יכול לשכוח את המבט שלו", אמר לי אחרי הפעם השמינית או התשיעית שהוא סיפר לי את הסיפור. "החלב עדיין נוטף לו מהפה, והוא מסתכל לי בעיניים.
כל שנה אני עולה לקבר שלו בעמק המצלבה
העניים היפות שלו, לא עוזבות אותי"
בכל פעם שסיפר לי על זה הנוצות שלו נשארו זקופות וצבעוניות, אבל הקול לא קרא והראש היה שמוט.
