מהפכה תקשורתית- סיפור לאילן שביקש סיפור.

רבים מלינים היום על המהפכה התקשורתית של העשור האחרון. "תראה", הם אומרים, " כבר אי אפשר להתקשר לאף אחד, כולם על הטלפון". גם סרטונים ברשתות מציגים תמונה אפוקליפטית של מיותרות האדם בעידן החדש. והחרדה לגורל הילדים הבוהים יום וליל במסך רק בוערת. אבל המלינים, תמיד מלינים ואם הם היו רואים את התמונה באופן יותר רחב, הם היו מבינים שמהפכה תקשורתית הרבה יותר גדולה התחוללה אי שם ב1987 במקום מאד משמעותי על הפלנטה שנקרא גבעת זאב. ולאדם שחולל את המהפכה קראו בוכריס והוא הראשון שהכניס לגבעת זאב את הכבלים הפירטים. זה קרה שהייתי בן 12 ולכל החברים שלי בכיתה היו את הכבלים של בוכריס ורק אני נתקעתי עם הערוץ הראשון. מכיוון שהייתי חולה טלוויזיה ברמה הכרונית, לא פסחתי על שום תמונה משעה 13:00 ועד 23:47. שעות חיכיתי לשידורים (החוזרים) של האוניברסיטה הפתוחה בצהרים, למבזקי ערב חדש. גמעתי בצמא את מגזין "על חקלאות", בערבית, התבסמתי בריח העולם הגדול בסדרות בריטיות עם סרוויסים משנות אי שם, ציטטתי פסוקים מ"פסוקו", עמדתי לדום בשירת התקווה ובימים קשים בהיתי גם ב"טו" עם השניות שמתחלפות להן בכל רגע. לאחר שיחות עם כמה חברים על הכבלים של בוכריס, הבנתי שבאמת יש דבר כזה שנקרא גן עדן. הבנתי שאני חי באי בודד ושאפשר לאכול יותר ממרק עדשים. כן, שמעתי שבארצות ניכר יש כמה ערוצים בטלוויזיה, אבל בגלל שאני רציונלי בבסיסי, חשבתי שאלו סתם סיפורי פנטזיה, והנה יותר משמועה אחת הובילה אותי להבין שבמרחק נגיעה יש ברוסלי כל שישי בצהרים, וזאב רווח כל שבת בבוקר, וסרטי צחוקים בשלישי בערב. אפילו חיים מזרחי גילה לי, שבלילה יש סרטים בגרמנית עם הרבה ציצים. "אבל עזוב את זה", אמר חיים, "לא תאמין מה הוא שם בשישי ערב - 'נשק קטלני 2' , ' מחץ הדלתא 3', 'תרגיל לשוטרים 4'". באותה רגע הרגשתי שאני נוזל מכל הגוף, הלו רק לפני ארבע שנים זה היה בקולנוע. בערב כשאבא חזר מהעבודה, ישבתי לו על הצוואר. הבטחתי לשטוף כלים, לסדר את החדר ואפילו לצחצח שיניים פעמיים ביום, רק שיסכים להתחבר לכבלים. אבא שיש לו לב רחב, הסכים והוסיף לדיל גם שטיפת סוברו בלי הסימנים של הג'ילדה. כבר למחרת נתן אבא שלושים שקל לבוכריס וזה עלה על הגג, משך חוט מפה, הוציא חוט משם, חיבר חוט לפה ולשם והנה לנו כבלים. אבל מכיוון שאותו יום היה יום חמישי ומכיוון שעל הפרק יש כלים, סוברו וצחצוח שיניים, התנה אבא את הצפייה הראשונה בכבלים ליום שישי בערב (כלומר ערב שבת). והיום הזה הגיע. ואחרי ארוחת ערב שבת (או שישי בערב), שמנו על השולחן בסלון, פיצוחים, קלמנטינות , עוגת הבית, ותה נענע מתוק בסרוויס מלונדון. ישבנו כולנו יחד על הספה ופתחנו טלוויזיה. כבר בהדלקה היה משהו שונה, הטיימינג של הסרט הגיע בזמן והנראות על המסך הבהירה לך שעכשיו זה משהו אחר. הסרט התחיל בסצנה בה שני אנשים לוחצים ידיים לשורה של אנשים אחרים. המשחק נראה על פניו אמין, הלבוש קצת פחות. אחר כך המצלמה התקרבה וניתן להבחין כי שני הלוחצים הראשיים הם גבר ואישה, מידי פעם מתעכב מישהו ואומר כמה מילים, מידי פעם אחד הלוחצים מכניס לגבר מעטפה לכיס-מענין... עניין לחיצות הידיים נמשך משהו כמו עשר דקות ולמרות שאנחנו משפחה שרגילה לסרטי איכות, משהו כאן לא הסתדר. המצלמה כל הזמן הייתה על זום אין וזום אאוט, אולי יש כאן איזו זעקה חברתית של הבמאי , חשבתי. באחד הקטעים של ה"זום אין" שמתי לב לשחקן הראשי שלוחץ את הידים של הבאים, הוא נראה לי שחקן מוכר...אבל מאיזה סרט?. .. "זה בוכריס!", צעקה מירב אחותי ,"זה בוכריס מהכבלים! הוא זה שלוחץ ידיים וזו שלידו זו אישתו!". "איך אישתו?", שאלתי, "ממתי אשתו הולכת עם שמלה לבנה ומנופחת?". "יא חתיכת תמם לא מצחצח שיניים שכמותך- הוא שם לנו את החתונה שלו בערב שישי!", צעקה עלי מירב. באותו רגע הרגשתי מרומה. גן העדן שהבטיחו לי הפך לאיי חורבות. "למה דווקא לי?", נשאתי תחינה. מכל הסרטים בעולם הוא שם את החתונה שלו ולא שזו היתה חתונה מעניינת עם יריות באוויר , סתם חתונה שכל הזמן לוחצים בה ידיים. אבל תחושת הדיכאון שבי התגמדה לעומת הרגשת הדיכוי של אבא שלי. כל האיוולות של חייו החלו לרצד לנגד עינו. היינו צרכים לתת לו שלוש כוסות מים קרים ולשכנע אותו שלדרוש בחזרה כסף בשישי שבת, לא מביא מזל. כבר בשבת בבוקר הוא עלה על הגג וניתק את כל החוטים. אחר כך חזרתי לראות ערוץ ראשון. וכשאבא עם הלב הרחב, ראה אותי יום אחד בוהה ב"טו" עם השניות, הוא החליט להחזיר את הכבלים אבל הפעם בדרך שלו. הוא עלה על הגג משך חוט משם, הוציא חוט מפה, חיבר חוט לשם ולפה והנה לנו כבלים, אלא שהפעם הכל בחינם. " מצידי תפתח טלוויזיה כבר עכשיו", הוא קרא מהגג. מה אגיד לכם ידידי, דווקא אחלה סרטים היו: מערבונים, קונג פו, "כסח בקנטינה", "נקמת האח", "זעם היער" ועוד ועוד. סוף סוף הזמנתי חברים, אכלנו קלמנטינות, ראינו סרטים, הלכנו מכות -גן עדן! אבל אמא לא היתה מרוצה מהמסרים ומהאלימות. יום אחד שפגשה את בוכריס בסופר היא אמרה לו "חרא של סרטים אתה מביא, יש לך מזל שאנחנו לא משלמים".