הרבה פעמים שואלים אותי איך התחלתי לנגן בסנטור. אנשים מנגנים בדרך כלל על גיטרה, חליל, מקסימום וייולה, אבל סנטור?!. והאמת שמאחורי רצון ללמוד סנטור יש סיפור.
אבא שלי הגיע מאירן בגיל חמש. משער העלייה העבירו אותם למעברת הר-טוב ומשם למעברת תלפיות בירושלים. בגלל שהימים היו ימי כור היתוך ומכיוון שהעובדת הסוציאליות קראה מאמר אחד יותר מידי של כצנלסון, החליטו להעביר את הילד בן החמש לחינוך והגשמה בקיבוץ חמדיה שבאזור בית שאן.
ובקיבוץ חמדיה, מסתבר, היה טוב לאבא שלי. היו לו תרנגולות, כבשים, חמור שקוראים לו בלעם ואפילו האבא המאמץ שלו, מיכה, הקריא לו סיפורים לפני השינה. אמאמא הילד אט אט ובצעדי ענק התגלה כילד מופרע. משך לבנות בצמה, קילל, זרק כולבויניקים לא עלינו ובטח עוד כמה דברים. עשו אסיפה בקיבוץ כינסו את החברים. החברה נחמה אמרה ככה והחבר גדעון אמר ככה ולבסוף החליטו לשלוח את הילד בן החמש לפסיכיאטר בעפולה. המומחה הראה לילד כמה תמונות מקושקשות, טלטל ימינה, טלטל שמאלה ולבסוף קבע כי הילד רחוק מהבית ורחוק מהתרבות וזה מערער אותו. עשו אסיפה בקיבוץ. החברה נחמה אמרה ככה והחבר גדעון אמר ככה ולבסוף החליטו לתת לו פעם בשבוע לשבת במועדון חברים ולשמוע קול ישראל בפרסית. וככה עשו, ובמשך שנים פעם בשבוע אבא שלי הקשיב לקול ישראל בפרסית ובאמת השיטה עבדה והילד נרגע.
עברו שנים, אבא התחתן עם אמא, נולדו להם ילדים ובאיזשהו שלב הם קנו פסנתר (ההוא מהסיפור ההוא). מידי יום שישי, בשעות שבין חול לקודש. אבא היה מנגן בפסנתר. זו היתה שעה שהבית הרועש שלנו עצר הכל והקשיב לאבא. והוא שמעולם לא למד לנגן על כלום, ניגן כל כך יפה. אבל משהו בנגינה שלו היה ייחודי רק לו. קודם כל הוא נמשך לסולמות מינוריים, ודבר שני היתה לו יכולת למשוך את השיר, למתוח אותו. הוא היה לפעמים מתעכב על איזה תו והולך ימינה, שמאלה ולצדדים. את " שלום עליכם" הוא ניגן שעה וחצי, את "שתלתם ניגונים", הוא משך לפעמים עד למוצ"ש.
עברו שנים ואני למדתי בבית ספר לאומנות ,במוסררה שבירושלים. יום אחד אני שומע מהרחוב, את אבא שלי מנגן. אותם משיכות, אותם רעידות אותם סולמות, רק הצליל קצת שונה. עקבתי אחרי הצליל, נכנסתי למרכז למוסיקה מזרחית ושם מצאתי את קיהן נאמן, מי שיהיה המורה שלי לסנטור ומוסיקה פרסית במשך חמש שנים. קיהן כל השנים היה בטוח שגדלתי על מוסיקה פרסית בבית. הוא היה משוכנע שאכלתי לארוחת בוקר "ד'סגה אספהן" והלכתי לישון עם "דשתי" קטן בלב. "יש לך את זה", הוא תמיד אמר במבטא כבד.
אולי הוא צדק , אני באמת גדלתי על מוסיקה פרסית מקיבוץ חמדיה.
אפילוג: לכם ההורים אני אומר: אל תתנו לילד ריטלין! זה קקה בלבן. אם הילד משתולל תנו לו להקשיב לקול ישראל בפרסית-לבסוף זה יצליח!.
