אני מקשיב לה, המילים יוצאות בשקט, לא מנסות לבלוט או להתחרות. החדר מואר בפלורוסנט שתלוי בכניסה. זו דירת עמידר קטנה, קומה שנייה בקרית גת. על הקירות תמונת הילד בחתונה וכמה רבנים. על השולחן כיבוד כמיטב המסורת. על הספה החברות מהקהילה. על כיסא הפלסטיק, אני, שתפקידי לסדר, להדגיש, להוסיף ולהחסיר את המילים שלה.
והמילים שלה יוצאות אחת, אחת, לאט, לאט לאט, בשקט. כל מילה יותר צנועה מקודמתה, לא מוכנה לקבל מעמד או תפקיד.
המילים מספרות על הכפר הירוק, הנחל ליד, השבת, הפסח, הלבוש הלבן, הביחד והחלום. הו החלום.
הן מספרות על הלילה שאמרו להם לעזוב הכל, על המסע, הילדה שמתה בדרך, האחות שנחטפה, הרעב והצמא.
מידי פעם היא מבליחה, "תודה לאל", וממשיכה איך הלכו בלי כיוון, איך רימו אותם מדריכי הדרכים, מה קרה בסודן ושוב :"תודה לאל".
אני מסתכל עליה, אישה מבוגרת על כיסא גלגלים, מדברת לאט, לאט, בשקט, בשקט.
מסתכל עליה ורואה את סבתא שלי, זכרה לברכה, אומרת בכל סוף משפט: "תודה לאל".
