לוסטיקמן-סיפור לתחילת שנת הלימודים

עודכן ב: פבר 4

בשנים האחרונות יש מן מגמה מעצבנת לבקר את מערכת החינוך. כל הורה בהרצה הופך להיות גורו דידקטי או סתם מהפכן מתודי. אני אומר שזה שטויות ובכלל אני למדתי במערכת החינוך מה שאי אפשר ללמוד בשום בית ספר.

הכל התחיל כבר ביום הראשון שלי בתיכון מכללת אורט . המורה מינה הודיעה לנו בהתרגשות שנבחרנו והשנה ילמד אותנו מתמטיקה ד"ר אורי רימון. אורי רימון הוא לא סתם מורה , הוא ד"ר ולא סתם ד"ר, אלא מישהו שילמד מתוך ספר שהוא עצמו כתב. "ואתם צריכים להיות אסרי תודה", אמרה המורה מינה בהתרגשות ואחר כך הציגה את עצמה.

ביום השני ישבנו כולנו דרוכים ומתוחים לקראתו, הדלת נפתחה והוא נכנס -ד"ר אורי רימון.

היתה לו קרחת מבריקה, גבות בזווית 30 מעלות כלפי האף וחולצה משובצת. הוא דיבר לאט ובשקט, אבל כל מילה שלו הרעידה את הלוח.

לד"ר אורי רימון היה טקס קבוע. הוא תמיד לקח את מחברת המתמטיקה שלי, הסתובב בכיתה והראה לתלמידים. "ככה לא כותבים!" הוא טען והלוח רעד, "המספרים לא בתוך המשבצות!".

אחר כך הוא היה לוקח את המחברת של יונתן, שישב לידי, מסתובב שוב ומראה לתלמידים: "ככה כן כותבים!" הפה הקמור הפך להיות קו ישר (אם כי הגבות תמיד נשארו ב30 מעלות) "המספרים לא יוצאים מהמשבצות".

אבל עם כל הכבוד ליונתן, התלמידה שהסבה לד"ר אורי רימון הכי הרבה אושר היתה רינת לוסטיקמן. בכל פעם שהוא פנה אליה, או שהיא ענתה, אפשר היה לזהות שהוא אשכרה מחייך (אם כי הגבות תמיד נשארו 30 מעלות). בכלל בימים קשים ובשעות משבר ד"ר רימון אהב לעלעל במחברת שלה או סתם לשמוע תשובה נכונה ורינת שתהיה בריאה, כשרצתה ממש לפנק, היא כתבה על הלוח החלק מבלי לצאת מהמשבצת.

לרינת היתה חברה טובה, דגנית שמה, והיא כמו רינת היתה תלמידה מצטיינת. חמש יחידות בהכל, שיעורי בית בזמן, קלמר עם עפרונות מחודדים ושני עטים, סנדביצים שלא נוזלים מהשקית ועוד ועוד.

גם אותה ד"ר אורי רימון אהב וגם לה היו ציונים טובים במתמטיקה: - לא כמו רינת שהכי נמוך שלה היה 98. ובטח לא כמוני עם ציונים במבחנים כמו 34 או 25 ובטח ובטח לא כמו חבר שלי שחר בן שמחון שקיבל פעם 9 ולא ידע את נפשו מאושר ועד היום לא נעים לי לומר לו שזה 9 מתוך 100.

כפי שניתן להבין, הבנתי די מהר שאני כישלון במתמטיקה, ושנה הבאה אני יורד להקבצה ב' והעתיד שלי בקנטים, אך יום אחד ד"ר רימון הרגיעה אותי ואת כולנו ובפה חמור סבר וגבות בזווית 30 מעלות הוא הודיע שבעוד שלושה חודשים יתקיים המבחן המסכם. וזה המבחן שיקבע באיזו הקבצה נהיה שנה הבאה, הוא המבחן שיקבע את העתיד שלנו, וזו ההזדמנות ללמוד ולהשתפר.

כבר לאחר יומיים מצאתי את עצמי לומד אצל מורה פרטי פעמיים בשבוע ויושב כל יום מול משבצות חמש שעות . כבר לאחר חודש התחילו הרעידות ולאחר חדשיים חרדות, חוסר יכולת להרדם וגם אם נרדמתי ד"ר אורי רימון הופיע בחלום ואומר בסלאו מואשן : "יקבע את העתיד , תיד, תיד...".

היום הגדול הגיע. בצפיה ויראה ישבנו וחכינו לו. אני זוכר שבאותו יום סידרתי על השולחן ארבעה עפרונות מחודדים, סרגל מתכת ושני מחקים. ד"ר רימון הגיעה לכיתה באיחור של שמונה דקות ואמר שאת המבחן הוא יעשה בכיתה מספר 218 , שתי קומות מתחת ובמסדרון 50 מטר עד הסוף. אספתי את הדפים והעפרונות וירדתי בריצה קלה למטה.

התישבנו מהר ושתקנו, אני סדרתי מהר את האינסטרומנטים על השולחן. ד"ר רימון חילק את המבחן וככל המבחן התקרב אלי, כך הלב דפק. כשזה הונח לידי כבר לא יכולתי להקשיב למבחן מרוב שהלב שלי הרעיש. התחלתי להכניס לאט אויר מהאף ולהוציא מהפה.

ודווקא בדיוק שהלב קצת נרגע, שמעתי את הצעדים של ד"ר רימון. הרמתי את הראש וראיתי אותו הולך לכיוונה של רינת לוסטיקמן. שמתי לב שכל הכיתה הרימה את הראש. בטח הוא רוצה לשאוף קצת חיוך, חשבנו אך שמנו לב שהפה שלו מתעקם בזווית חדה וחמורה. רינת הביטה בו בתחנונים. הסיוט הכי גדול של כולנו התממש לד השולחן שלה. הוא לקח מהיד שלה את המבחן ולעיני כל הכיתה ההמומה קרע אותו, כשהוא לא מסיט מבטו ממנה. לאחר פאוזה של 10 שניות הוא אמר בקול רם: "אפס!".

מכל הילדים, מכל התלמידים, דווקא רינת העתיקה?. רינת?!, רינת לוסטיקמן?!.

רינת לאחר דקה של שקט טהור, קמה מהכסא ויצאה מהכיתה בריצה ובבכי.

ד"ר רימון הביט בכולנו ובמבט זועם אמר, "שום דבר לא קרה, תמשיכו".

ואז קרה הדבר שלשמו כתבתי את כל המילים האלו. ואם חשבתם שהיה פה משהו מפתיע, אז חכו לדבר הבא:

דגנית, החברה הטובה של רינת קמה מהכיסא ורצה אחריה לנחם אותה. ואני יודע שמבחינה סיפורית אני צריך להרחיב כאן-כי זה למעשה הסיפור, אבל היא פשוט יצאה מהדלת ונעלמה.

היא ויתרה על המבחן וויתרה על חמש יחידות וויתרה על "העתיד" וויתרה על עוד כמה דברים, למען חברה שלה. חברה שהיתה במצוקה, חברה שהיתה זקוקה לחיבוק והרגעה באותו הרגע.

את זה באותו הרגע, לא הבנו, את זה ד"ר רימון לא הבין, אבל דגנית הבינה.

ולימדה אותי שיעור שבאף בית ספר בעולם לא ילמדו.

שיעור שיקבע את העתיד.


0 צפיות0 תגובות

© 2021 כל הזכויות שמורות לעומר ראובני, אין להעתיק, לשכפל

אתר זה הוקם ועוצב על ידי המאוורר

עומר ראובני, 054-4700390

omersantur@gmail.com